אולי יום אחד ימצאו אותי מתה - ואז כבר יפסיקו לשאול

לקטע הזה קראתי תקוות, לא בגלל שלדובר יש תקוות כלשהן, אלא בגלל סיבה אחרת שאני מעדיפה שתגלו לבד. אולי אעשה שעשועון. המנצח יזכה בגמלה מיוחמת.

אם אתם קוראים את הקטע הזה, אז תקראו גם את הקודם. כי הם נכתבו בהפרש של חצי שעה, וחבל שלא תקראו אותו כי תחשבו שהוא לא אקטואלי. =]

אהבתי את החיוך שלה. בכלל לא ידעתי שהיא מחייכת מתישהו. עם כל השחור הזה בעיניים היא נראית כזאת דכאונית. האמת שאף פעם לא ממש הסתכלתי על הפנים שלה, ואף פעם לא שמתי לב לזה שיש לה עיניים כאלה יפות. אני חושב שהערב זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי אותה צוחקת, צוחקת באמת ומהבטן. אני זוכר איך שהיא חייכה אליי, אפילו שאנחנו לא ממש מכירים.

לא יכולתי שלא לשים לב להתנהלות שלה, כל כך טבעית ונשית, ובוגרת. הרגשתי איך היא משתדלת בשבילנו, איך היא מעבירה כל הזמן אצבעות בשיער ומושכת למטה את הגופייה, למרות שגם ככה לא רואים אותה. האמת שזה היה חמוד. רואים שהיא מרגישה לא שייכת בינינו. במידה מסוימת היא באמת לא שייכת, אבל היא השתלבה באופן.. כמעט טבעי בינינו. היא מרגישה נורא חסרת ביטחון בקשר לגוף שלה, אבל היא מאוד מנסה להסתיר את זה. אני בטוח שאני היחיד ששם לב לזה, כי מדברים שהיא באמת שווה.

יש לה המון ביטחון, או לפחות זה מה שהיא משקפת.

היא הייתה היא איתנו.

היינו אנחנו איתה בחזרה.

באמת שזה היה ערב מהנה.