היום השותפה שלי ואני יצרנו שבטים בדמותנו.

השבט שלי יש לו נטייה לאוסידי ונותן לאנשים במתנה עוגות בתוך חפצים שאינם מתאימים כמו מחבתות ונעליים. והם לא עושים זאת מטיפשות וגם לא מחוסר אמצעים. אנחנו פשוט מאמינים במקוריות, בלעשות משהו מיוחד למען מישהו. אז זה היה כיף ונחמד ומשעשע וחופש נעים במיוחד מלימודים למבחן בסינית.

אני לומד סינית עכשיו. אחרי שהתחלתי ללמוד רוסית.

אני לומד לתואר מזרח אסיה ואמנויות באוניברסיטת תל אביב עכשיו אחרי ניסיון מוצלח באוני הפתוחה.

אחרי שניסיתי ירושלים, אחרי שהייתי אשרם ומקסיקו ובדאון ובאפ וכל מיני אנשים.

עכשיו אני אני. אני של עכשיו לפחות.

ובכלל כל מה שאמרתי זה רקע. זה לא מה שרציתי להגיד מלכתחילה אבל מזמן לא הייתה לי חוויה של בלוג ושל לכתוב ולספר ולהיות מה שאני.

אז רציתי לספר על אנפה לילית. שפגשתי באינטרנט בפעם השנייה בארבע השנים האחרונות.

ושפגשתי במציאות פעמיים בשבוע האחרון.

ושהוא חמוד. עם עיניים כחולות יפות ומחייכות. שיערות בחזה. לא דוגמן, וצחוק טיפשי. הוא לא טיפש בכלל, הוא די עצמאי בעבודתו כשכיר. גם שוכר. גם כן בתל אביב. 

ואני מספר לי. שאני מחזיק את הסוסים שלי. אני לא מתפרע ולא שולח לו מיליון אסמסים ביום.

ואני חושב עליו.

ואני חושב על המבחן הקרב ועל עוד מבחן ועבודה ועוד שמונה מבחנים ואז עבודה כל הקיץ ואז אני טס לסין וצריך להתארגן לפני זה ואחכ חוזר לשנה שנייה של התואר ותוהה מה נהיה מהעולם שלי?

בלי לחץ. רק עם תמימות של ילד שפתאום גדל. גבהתי, ופתאום אני רואה את כל מה שמעבר לגובה השיש של הכיור. השינוי אינו גדול. אבל הוא עצום.

אם האשרם גרם לי לחשוב שאני מכיר עצמי קצת יותר. אם חשבתי שאני היפי שאינו נלחץ. אם חשבתי שהעולם הוא משהו. אם חשבתי שהלימודים או העבודה הם מוגדרים וברורים אז הכל משתנה. ומה שיציב בחיי כרגע זה החירפון. והשותפה שלי.

אז למה אני מתגעגע אליו? סתם. כי נעים.

החלפתי את המצעים. 

אני מדמיין שירה.

אני שוכב בתוך שדה גדול

של סימניות סיניות.

מרכיב לי שיר

שירת הייקו

עם מאפיינים אקדמאיים

של טבע.

הבודהיזם סוחף אותי

עם הזרם

אנשים טובים

באמצע הדרך

כל כך הרבה פוליטיקה

ומנהיגים מתים.

באותו הזמן ממש,

במקום נורא קרוב לפה

מתרחש עולם אחר לחלוטין

בגישה אחרת.

התקדמות.

לילה טוב,

ג'הרו.