זהו האמצע של הלילה. היי.

אני כאילו עושה עבודה ללימודים. אבל לא באמת.

נשבר לי. אני לא יודע את החומר הזה. אני לא מבין את החומר הזה. אז עיניים נתנה לי רעיון וסיכומים של השיעורים.

אבל ההתנגדות שלי כל כך גדולה. התסכול. זה כבר לא לחץ כי אני מבין שאני הולך להגיש חצי עבודה. אני כמעט שלם עם זה כאילו כביכול. גאד דאמן.

זה שובר. הכעס שלי כל כך גדול. השיעור הזה והביטולים שלו וההשלמות שלו וזה היה פשוט פאקינג שיט של אוף.

הבאסה שלי מנסה להשתלט על כולי. על כל תחומי חיי. ואני לא נותן לה ואני לא אתן לה.

אנפה לילית לא קשור לעניין. המקצועות האחרים לא קשורים לעניין. המבחן לא קשור לעניין.

זה רק אני והבאסה שלי שמנסה להשתלט על העולם.

והעובדה שאין לי כוח לרשום תשובה. אין לי כוח. לא מעניין לא בא לי לא רוצה.

בגלל שזה אוניברסיטה אז לא צריך ללמד, להתחשב, לעשות תוכנית לימודים שיש בה היגיון חינוכי. לא מבין את זה.

ואני כאילו לא רוצה לפרט את זה כי אין סיבה מציאותית לעשות את זה. זה לא יביא לפיתרון.

אבל אני לא מבין את החברה הישראלית המערבית, את מערכת החינוך, את המקום של האדם במערכת הישראלית. לא מבין זה כל כך טיפשי.

חשבתי שזה יכול להתאים. ולתקופה אולי זה התאים.

ואולי הייתי צריך להתפטר קודם מהעבודה. לא יודע. אני סתם מריץ סרטים.

כי אני מתוסכל.

אוף.

אולי אברח בראשי לאשרם? לערב שאחרי הזורבה. לשקט. לשיחה השקטה. להערכה של הדברים הקטנים. לזמן שמותר להקצות לדברים. לספה העגולה המחבקת. לאבנים החמות. למעגל. לסיילנס. למשהו.

ואולי אסיים את מה שאני מגיש בשביל שאוכל לעבור הלאה.

ביי בינתיים.