אני דוהר קדימה, אל עבר עתיד טוב יותר, כמו שנאמר.
יום אחרי יום, צולח אתגרים, צובר חוויות. המוזיקה מלווה אותי, שיר לא מוכר ריח של גשם חדש וטרי.
יושב במושב ברכבת שמתקדמת לעולם רק קדימה, ואני מוצא את עצמי קצת מצטער שההם הלכו חלפו להם מחיי.
ישנו אבו אבן מאילת. שהרשיתי לעצמי להרגיש אליו. להידלק עליו. לרצות אותו. כל משחקי המבט האלה, כל המילים היפות שהוא אמר וגם המעשים. גם המעשים. אני לא אשכח כמה נסיכותי הוא היה כשהביא לי מים כשלא ביקשתי, כשהיה לו זמן. כשהוא חיכה לי כשסיימתי את העבודה שעתיים אחרי שהוא סיים. כשהוא התקשר אליי, הוא ופרפריו שניפגש. ניפגשנו, הלכנו, דיברנו, והוא נישק אותי החצוף. והחזיק אותי בכוח. ואיך ישבנו במדרגות והוא שר לי ברומנית... כן... כל הדברים שאני אוהב לזכור עליו. מה שאני פחות אוהב לזכור זה שהוא בחור פשוט, וטוב לו המקום בו הוא נמצא, ולי לא טוב שם. אז ביי מוי בראט.
היה את השני, עם החיוך המטורף הזה והמטריף.
היה את בוהק השמש מירושלים. הפיקחות שלו החיים והאנרגיה שבו.
ובכלל יש את כל האנשים שאני אוהב באשרם. באמת אוהב. וכל יום אני מגלה על עוד אחד שאני אוהב שנסע לשם. וצובט לי קצת בלב. למה אני פה ולא שם? ובכן התשובה לזה היא שאני בוחר בקצת יציבות. בעבודה. אני רוצה להפוך את החיים שלי לאשרם לא לנסוע החוצה מחיי למקום מדהים. אני רוצה שחיי יהיו מדהימים.
אני אוהב אתכם. אני אוהב. אתם חלק כל כך יקר ממני. ועדיין. אני בוחר בעצמי. במה שטוב לי.
אני בוחר, אני בשליטה, אני אוהב.