אני לא מי שחשבתי פעם שאהיה.

אני לא בתוך הגבולות המותרים ולא בתוך מסלול קבוע מראש. אף אחד לא אומר לי שזה בסדר, אף אחד לא מדריך אותי בחיים.

וזה בסדר. כל זה, וזה עדיין בסדר.

החיים קורים לי פה. מובילים אותי בדרך כלל. חוץ מבחירות קטנות גדולות שקורות. למרות הפחד. למרות חוש ההישרדות הקיצוני.

אז היום מצעד הגאווה הראשון שלי ואני רעב. בכמה אופנים.

אני רעב תרתי משמע. ואני רעב לראות את הגאווה הגדולה. אני גם רעב לאיזה מערכת יחסים איזה גבר חסון שיבוא ויטריף את חושיי. לחלוק איתו מוזיקה מדהימה בערב רגיל.

אז אני מתרגש. מחשבות שנעות בין... מצעד בטלוויזיה לפיגועי דקירה. שמחה גדולה והמולה. ומוזיקה. ואיך אני אראה?

יצא שצחקתי על בדיחה של אנשים שמתכננים מה ללבוש במצעד. ואני מוצא את עצמי תוהה מי אני.

חשבתי להימנע מגופייה כי אני שונא את תרבות הגייז של כולם לובשים גופייה. ומצד שני חשבתי אולי לשים גופיה כי אני חלק מהם ואולי מותר לי ואולי דווקא ביום הזה ואולי זה סתם יום חם ויהיה נוח ויהיה יפה ואולי אצא עם מספר טלפון ויתחילו איתי ואולי לא. ובעצם אני רוצה לבוא היפי. ולא באמת אכפת לי מלבוש. ואני רוצה את העגיל. ואני רוצה עגיל חדש.

מחשבות ומחשבות ומחשבות רצות.

ואני רעב. ומחשבה בנוגע ללימודים, ועבודה. ויציאה מבית ההורים. וזה קורה וזה מתממש וזה מרגש וזה קצת מטורף.

ואני הולך לישון או משהו.

שתהיה לנו חגיגה.

נירג'