שיט.

אני מבין את זה עכשיו. אנפה לילית אמר שלא מתאים.

ולא הסכמתי לתת לזה. לא הסכמתי לשחרר. כאב לי אכל לי. ועכשיו נפגשתי עם מושו...

דאיימ הוא אמר לא.

ודאיימ אני מבין למה.

למה הרגש שלי כל כך חזק? כי זאת הייתה שנה קשה וארוכה. שעוד לא נגמרה. מלימודים ללימודים ולעבודה ולעוד לימודים ופאק זה דוקר וצובט אותי.

עכשיו בסוף השנה היה נעים לרגע שמישהו נגע והכיל וחכם ו... חתיך. והכל הכל.

מעבר לאנפה לילית שהוא מה שהוא, שפיזית הדברים שעשינו במציאות - סרט, מוזיקה טיפה לשכב ולהתכתב... יש את הייצוג של הרעיון. שלו. של קשר. של משהו גדול יותר ממנו או ממני או מאיתנו. כאילו יש את הייצוג הקטן שלו, והייצוג של הסרט שנכנסתי אליו שזה הרעיון.

וזו ההבנה שלי. זה למה צובט לי.

תכלס הבחור כישרוני. ויש לו שאיפות ומטרות והוא מסודר כזה בחיים כרגע.

ואני לא שם. אני מעורער בכל הדבר הזה של הלחץ לימודים עבודה שלא נגמר ואני לא יודע מתי ואיך ייגמר.

וזה לא מתאים לו. אני מניח זו השערה שלי. שזו הסיבה שהדבר הזה מוזר. אם זו המילה.

רגשית אני רוצה את הבחור. רוצה אותו ולא אכפת לי כלום.

רוצה אותו עד כדי לשבת יומיים עם סדרות וג'אנקפוד ולא ללמוד ולא לשלוח לו הודעות ולכאוב ולנסות לדבר עם בחורים ולצאת ולנקות את הראש.

ואז מגיעה ההבנה. ששיט. שיט זה לא הזמן. זה לא מתאים. זה לא קורה במציאות.

וכמובן כל מיני דברים קטנים ש... שהתחברו. שהתחברו!!!

ולדבר איתו עכשיו... זה כאילו אומר שאנו כאילו ידידים? ידידותיים? האם אני רוצה אותו ידיד? אני רוצה אותו יותר מזה אבל זה לא יקרה. אני חושש שיצבוט לי, אם הוא יכיר בחור. אם אשמע על זה.

ואני חושב שיעשה לו טוב לטוס לגרמניה. זה יגרום לו לצאת מהסייף זון שלו. 

ואני. מה איתי מה איתי מה איתי? איפה שכחתי את שמי?

אני לא יודע אם זה פרופורציונלי. אבל הוא מקסים וחכם ואינטיליגנט והטעם שלו במוזיקה והאופי. מה שהספקתי להכיר. ואני יודע ש... אני חושב שזה מתאים. שאני אדם מגניב. אם רק הייתי במקום אחר בחיים.

ושיט שיט. 

אנחנו בערך אותו גובה בערך אותו סגנון. אנחנו ממש כאילו מאוזנים. להיאבק איתו זה מדהים. ללקק אותו. הצורה שבה הוא מתענג... זה לא נגמר זה לא נגמר איך הדבר הזה נגמר? לא שכבתי איתו מספיק. לא ישנתי איתו בעירום מספיק. איך הדבר המושלם הזה. שהוא בטח איכשהו לא מושלם במקום שאני לא רואה איפה, נגמר?

שיט.

אני רק צריך לספר לו. לספר לו הכל בשביל שידע. רק אחרי שהוא ידע אני אוכל לשחרר.

קשה לי להוריד את המחסום הזה... שאני מציג לו קלילות אבל בעצם אני לא קליל. אולי מעט כבד.

אני יודע שאני שווה. אני יודע שהוא הפסיד. אבל זה לא סותר את ההפסד שלי.

לילה טוב.

מפל

אוי כמות המילים שיש לי להגיד היא עצומה.

אני לא יודע אם לסנן רגשות או לא. כי הוא פשוט לא מרגיש את זה. ואם אכתוב רגשות זה ירחיק אותו.

את הבחור שלמעשה כבר הרחיק את עצמו ואני לא יודע אם אני נמנע מלכתוב לו או מתכוון לכתוב לו.

לא יודע גם איזה חלק ממני רוצה אותו. האם להיות ידיד שלו זה יהיה טוב ונחמד?

לא יודע. אני כל כך נהנה מהגוף שלו. מהקשות והרכות. מהחום מהזיעה מהשיער. מאיך שהוא מתענג. מכמה שטעים ללקק אותו. כל כך רוצה לעשות לו טוב.

שזו הבעיה. אני שוכח אותי נראה לי אולי. אני בתקופה שאני לא מוצא את התחביבים שלי. מתקשה למצוא מוטיבציה ללימודים שלי או לאכול כמו שצריך או לעבודה.

הוא כל כך סגור על עצמו. הוא בטוח בעצמו. יש לו כיוונים וידיעות הולך ללמוד בחול תואר שני. איזה גב גבר. וזה שאפשר להתאבק איתו. ולעשות לו מסג'ים אין זה הורג אותי.

היום בדיוטי פרי פשוט פחדתי לעבור בבשמים ולהריח את הבושם שלו.

ואני רוצה להגיד לו את כל הדברים האלו.

ואני רוצה שהוא יחזור אליי בריצה ובלה בלה בלה וסרט הוליוודי. והוליווד תישאר באמריקה.

מהרגע ששכבנו נכנסתי לסרטים. אוף.

רגע את כל זה אני אומר בכלל בגלל שאני מניח שאני הברחתי אותו ונדלקתי עליו יותר מדי. לא הצלחתי לרסן את עצמי.

ואולי זה הוא. לגמרי הוא ולא קשור אליי.

אבל אולי זה אני.

אולי אם לא הייתי מתפתה. עדיין היה לי זמן. והשבוע הזה שהוא היה בצפון כל מה שיכולתי לעשות היה לשכב במיטה ולדמיין.

אוף אני רוצה לכתוב לו הכל. אני רוצה שהוא יקרא הכל. אני רוצה שהוא ידע הכל וירגיש הכל.

אבל זה אני.

זה רק אני.

שמעתי היום את שיר הנושא של דוסון קריק.

מרגש.

יאללה. לשתות לאכול לישון?

אנפה לילית. אנפה לילית!

אני יצור של רגשות.

פגשתי בחור מקסים. מקסים מקסים מאוד. חכם מחבק ובוגר.

ואיזה יום שכבנו.

ואיזה יום נדלקתי.

וגדל לו גידול של רגשות

ללא שליטה.

אולי זה טוב

אולי זה רע. זה אני.

הראיתי לו את הבית שלי.

למרות החששות

שלחתי לו הודעות

רבות רבות.

אני מניח שאני הרגשתי והוא לא. טוב, זה מה שהוא אמר.

ועכשיו אני עם סצינות בראש. שאני אתגעגע אליהן כל כך הרבה מאוד.

וצריך לחיות ולעבוד ולעשות כאילו שיש לי מוטיבציה לזוז.

אבל אני כרגע יצור של כאב.

עד ליום אחר.