אם לא עכשיו אז

אפתח בגילוי: אני קצת חושש כשאני נכנס לבית הכנסת. ולא בכדי: כל עוד אני מתפלל אחד על אחד, הכל בסדר. הבעיה מתחילה כשאני נקרא לעלות לתורה, לפתוח את הארון או להגביה. או אז אני מדמיין תרחישים נוראיים: אתבלבל במילים, הפרוכת תיפול, המשיח יגיע באמצע "קדושה". לא מדובר בסתם חרדות - רוב הדברים האלו קרו לי (נחשו מה לא), ולכן באופן כללי, כשאני נכנס לבית הכנסת, אני מעדיף להיות סטטיסט. להיות חלק, אבל לא להשתתף באופן פעיל. אתם רוצים לספור אותי למניין – תפאדל, מצידי תספרו על הראש שלי שניים, אבל להנחות את הטקס? אני מעדיף להשאיר את זה למקצוענים.

אתם ודאי מחייכים לעצמכם. ישנם את אלו שמזדהים ויש את המבקרים, אך מספיק להיכנס לכל בית כנסת שכונתי בזמן תפילת מנחה כדי לראות כיצד מנסים המתפללים להתחמק מתפקיד החזן ולהבין שהרבה גברים לא משתגעים על להיות צביקה הדר של בית הכנסת.

המסר החברתי במקרה זה הוא שבמקום שאין אנשים השתדל להיות איש. האנשים מחכים, זו טירחא דציבורא, וצריך להתגבר על הפחד, העצלנות, או מה שזה לא יהיה, לעלות על חליפת אביר הג'די ולקחת על עצמך את התפקיד בתפילה.

ואם הייתה כותבת את הדברים אישה? אני מתאר לעצמי שהמסר החברתי היה שונה. משום שכשנשים מתביישות זה בסדר. כנשים לא מרגישות לגמרי בנוח עם משהו – אז מוותרים. מאישה לא נבקש לשמש כחזנית או לומר דבר תורה. בוודאי שלא נתעקש על זה.

לכאורה, מדובר בהתחשבות או רגישות. אך האם מדובר ברגישות הנובעת מצרכיה של האישה? לא. זו רגישות שנשענת על ההנחה שמקומה של האישה הוא לא במרחב הציבורי. זו לא רגישות, זה דיכוי.

קחו למשל את בוקר יום השבת במקום מגוריכם. התפילה מתחילה בשעה מסוימת. סופרים עשרה גברים ומתחילים. הנשים יגיעו מתישהו בהמשך - הן לא נספרות למניין והן ישנות עד מאוחר. זה מובן. אף אחד לא לוחץ או מקים אותן כדי שיגידו קריאת שמע בזמנה. איזו התחשבות. איזו רגישות. אבל גם זו רגישות שנשענת על אותה הנחה שמקומן אינו במרחב הציבורית. זו לא רגישות, זה דיכוי.

השאלה שיש לשאול, ובצדק, היא מדוע אני קורא לזה דיכוי, כאשר ברור שאין כאן דיכוי קלאסי, בו ישנה שלילת זכויות המנוגדת לרצונן של הנשים. יותר מזה, נראה שהנשים דווקא נהנות מזכויות יתר: הן אינן מחויבות בכלום. התשובה היא כי יש כאן דיכוי נעים. מדוע נעים? כי נעים לא לעשות כלום בבית הכנסת ונעים לקום מאוחר בשבת. נעים גם ללמוד עד הצהריים בבית הספר התיכון, לא לעשות בגרות בגמרא, לא "לשרוף" שלוש וחצי שנים בישיבת הסדר, ולחפש בחור "דוס" כדי שמישהו אחר יתעסק בכל העניינים האלו של ה- איך קוראים לזה – הלכה. ובאופן כללי, די נעים להישאר במרחב הפרטי שלך.

כך שאנחנו מסודרים משני הצדדים – הפרה לא רוצה להניק והעגל מעדיף קולה. הקהילה הדתית לא דורשת מהנשים להשתתף במרחב הציבורי והנשים מצידן נהנות מעצלנות בחסות השלטונות. אלא שכאן הקאץ': העצלנות הזו אינה כולה תותים עם שמנת, מאחר שהקהילה הדתית מגבילה את הנשים. זו הטבה עם תג מחיר משמעותי – הדרה מהשיח ההלכתי וויתור על מקומן בהליכי הפולחן ובהנהגה הרוחנית, כאשר בסופו של דבר – נגרע מקומן מהמרחב הציבורי. וכשאני אומר מרחב ציבורי אני לא מדבר על חוג יוגה או קבוצת מחול, אני מדבר על תפקידים והשפעה. גם בבית הכנסת וגם מחוצה לו.

הרי לא מתקבל על הדעת שסמכויות החקיקה (פסיקת ההלכה) יהיו נתונים לגברים בלבד; שבתי הדין יהיו מורכבים מגברים בלבד; ושמוסדות ההנהגה החינוכית יעמידו בראשם גברים בלבד. הייתי עדין. זה לא רק בלתי מתקבל על הדעת, זה ביזארי לחלוטין ושוביניסטי להגעיל.

תאמרו: מי אמר שהנשים רוצות להיכנס לתפקידים האלו. הסתכל על החברה המודרנית, גם שם אין זה נפוץ שנשים נמצאות בתפקידי הנהגה. ואענה: היתה ראש ממשלה אישה, היתה נשיאת בית המשפט העליון, ויש את עפרה שטראוס ושרי אריסון. וממילא, מי אתם שתקבעו? אם טענתכם כל כך מחוברת לטבע הנשי, בואו נעמיד את זה למבחן: פתחו את השערים, נדבר עוד עשרים שנה.

איך מפסיקים את הדיכוי הנעים? איני יכול, ואיני רוצה, לגרור נשים לתפילה או לדרוש מהן השתתפות פעילה בקבלת ההחלטות. איני רוצה לבצע העדפה מתקנת או לשריין מקומות לנשים. בינתיים אני יכול לאפשר. לעודד נשים להיות מנהיגות קהילה, לקבל את דברן בתור פוסקות הלכה, למנות דיינות, לאפשר לנשים להשתתף באופן פעיל יותר בקהילה הדתית. זה נראה פשוט, וזה באמת פשוט, אבל מדובר בשינוי עצום. ההתחלה, לטעמי, מגיעה מן ההכרה שזה לא מצב נורמאלי. שיש כאן דיכוי מובנה. זוהי הכרה שצריך להיות שוביניסט גדול מאוד לחיות איתה. אני רוצה לקוות שלא הגענו לשם.

בסוף ספרו "זקן כחול", חושף קורט ונגוט את יצירתו האחרונה של גיבור הספר – צייר, שהוא אלמן ערירי, פליט מארצו ומתבודד. היצירה מתארת עמק רחב, אי שם באירופה, בזמן תום מלחמת העולם השנייה. חיילים, פצועים, שבויי מלחמה וניצולי מחנות ריכוז עומדים בערבוביא ומביטים על הצופה, פניהם עייפות ומלוכלכות. גודלה של היצירה עצום: היא נפרשת על עשרות מטרים של עץ, כאשר מתחת לציור הענקי כותב הגיבור את צוואתו:

"עכשיו הגיע תור הנשים".

ואני מסיים לקרוא את הראיון עם הרבנית (בזכות עצמה) מלכה פיוטרקובסקי, ראש מדרשת לינדנבאום לשעבר, ותוהה לעצמי האם לא הגיע הזמן שאנחנו נאמר לעצמנו את אותו הדבר.

הציבור הדתי צמא למנהיגים. המציאות תוכיח: אנשים שמבקשים לשמור על צורת חיים לפי אמות מידה דתיות או הלכתיות מחפשים את מי שינחה אותם. לא מדובר רק בחסידים שוטים, אלא גם באנשים חושבים שמחויבים בצורה זו או אחרת להלכה אך בוחנים את היהדות שלהם באופן ביקורתי.

אינני מדבר על מנהיגים שייטלו מהציבור את יכולת הבחירה ויכתיבו לו השקפת עולם ודרך חיים, אלא מנהיגים שיאתגרו אותו, ילמדו אותו ויהוו מורי דרך ונותני עצה. אני מדבר על מנהיגים שיפנו שאלות ביקורתיות גם כלפי עצמם ויהיו נציגים לא רק של ההלכה בקרב הציבור, אלא של הציבור בקרב ההלכה. ואני מדבר בעיקר על מנהיגות.

כאמור, אנחנו כל הזמן מחפשים מנהיגים. כל קהילה מחפשת רב, ויש כיום מכונים שמטרתם להכשיר רבנים להיות מנהיגי קהילות. אבל האם לא הגיע הזמן להסיר את המסיכה השובינסטית שאנחנו מתעקשים לעטות על עצמנו, תוך כדי התכחשות לקיומה, ולשאול – מדוע מנהיג ולא מנהיגה? מדוע אנחנו מתעקשים להכתיר גדולי דור, בזמן שגדולות חיות בינותינו, אשר תורתן מקיפה, נגישה ונוגעת לכל אחד ואחת מאיתנו?

השאלה הזו איננה נשאלת בואקום. ברור לי שיש פסול בכך שאנחנו מתעקשים למנות פוסקי הלכה ולא פוסקות הלכה, בזמן שחצי מהציבור עליו יחולו הפסיקות (ואף מעט יותר מכך) מורכב נשים. ברור שיש פסול בכך שבכל בית דין יושבים שלושה גברים, בזמן שהמתדיינים אינם גברים בלבד. ברור שיש פסול בכך שבכמעט בכל מוסד אליו תפנה הנערה הדתית, בראש ההיררכיה יעמוד גבר, על אף שהוא אינו חכם, אינו ותיק ואינו מנוסה מנשים רבות הנמצאות המערכת.

זה לא עניין פורמאלי בלבד. אני קורא את הראיון עם הרבנית פיוטרקובסקי ורואה שבכוחה של פסיקה נשית לגעת בצורה אחרת בעניינים כמו משפחה, גוף, ומיניות. יש שם רגישות אשר כמעט נעדרת מהשיח ההלכתי של היום. אבל הרגישות הזו אינה מותרות, היא אינה תחום חוץ-הלכתי שמופיע רק כאשר יש לקונה בספרות השו"ת: רגישות זו הכרחית ל"צרכני ההלכה" ולהלכה כאחד: היא הכרחית לצרכני ההלכה, המדברים כיום שפה עשירה יותר מבעבר, שפה בה קולו של האחר, שהודר מן השיח הציבורי במשך דורות, נשמע בה יותר ויותר. לא מתקבל על הדעת שקולה של האישה ישפיע עלינו בכל התחומים בחיים ויעצב שפה חדשה, כאשר רק ההלכה, אשר לה מקום נכבד בחיינו הדתיים, תתקיים עדיין בגבולות השפה הישנה. ומכאן שהיא הכרחית גם להלכה עצמה, שהרי בלעדיה היא תהיה פחות ופחות רלוונטית.

הרגישות הזו היא חלק אינהרנטי מחיינו, והגיע הזמן להחזיר אותה.

הגיע תור הנשים.

חמש שנים לאחר שהוציא את החוברת "קריאת כיוון", הוציא בשבוע שעבר הרב אלי סדן חוברת שנייה, חלק ב' לאותה קריאת כיוון. הרב סדן הוא מייסד המכינה הקדם צבאית בעלי, שכבר מזמן איננה מכינה בלבד, כאשר מוסדות "בני דוד" כוללים ישיבה גבוהה, מכינה, מכון הוראה ובית מדרש. אם יש מישהו כיום שניתן לומר עליו שהוא מנהיג ציבור, זה הרב סדן. הציבור שלו הרבה פחות אזוטרי מהציבור של מורו ורבו הרב צבי טאו, וכנראה יותר גדול ממנו. מן העבר השני, ציבור זה הוא הרבה יותר מוגדר וצייתן מאשר הציבור של הרב שרלו והרב בני לאו. לרב סדן אמנם יש כיום תלמידים בכל מקום, אך בניגוד ליוצאי ישיבות אחרות, תלמידים אלו עדיין רואים ברב סדן את מי שעיצב את תפיסת עולמם.

אני אינני מתלמידים אלו. לומר את האמת, תמיד היתה בי סלידה מאותם "בני דוד", שירו מפיהם צרורות של משנת רבם, על אף שלטעמי לא הבינו אותה לעולם, דבר שהוא כדי ללמד חובה הן עליהם והן על רבם. ולהמשיך את האמת - לקחתי לידי את החוברת החדשה של הרב סדן בתקווה למצוא עוד הוכחה לכך שהחברה הדתית מאבדת את עצמה לדעת והופכת לחרדית יותר ויותר.

והופתעתי. הרב סדן יוצא נגד כפייה דתית ונגד הדרת נשים כאילו היה גדול הפלורליסטים בדורנו. הוא מבקר קשות את פעילויות "תג מחיר" ואת פריעת החוק בחסות התורה. הוא מציין את חשיבות הדמוקרטיה ומסביר לתלמידיו שזו שיטת המשטר המיטבית כיום.

מאיפה זה בא לו? ברור כי מעל לכל, הרב סדן הוא ממלכתי. גם בחוברת זו הוא מבהיר את נקודת המוצא שלו, לפיה אנחנו בתהליך מתמשך של גאולה, ומדינת ישראל היא החלק הארי של גאולה זו. הגישה הממלכתית הזו, כאשר היא באה במגע עם הסוגיות החברתיות של היום, מחייבת את הממלכתי לשים את השותפות עם הציבור החילוני כערך עליון. כך, כמעט בעל כורחו, ערך השותפות מחייב את הרב סדן לדבוק בדמוקרטיה, להילחם בהדרת נשים, לצדד בחופש הפרט. הוא מחייב אותו להיות, רחמנא ליצלן, פלורליסט.

אם הייתי אומר לעצמי את צמד המילים "הרב סדן פלורליסט" לפני כמה שנים, הייתי בוודאי מגחך. זה נשמע כמו אוקסימורון: מה בין המשנה הסדורה והבטוחה בעצמה של ישיבות ה"קו" ובין פלורליזם אמיתי? ובכן, לא שבאמת התבדיתי. אני מרשה לעצמי להניח שאם הדיון לא היה כולל את תמונת המאקרו, הרב סדן היה נשאר בעמדות שמרניות מאוד, כפי שבאות לידי ביטוי בפרק העוסק בהדרת נשים. אבל הדיון כולל את תמונת המאקרו, משום שהדיון תמיד כולל תמונת מאקרו, והרב סדן יודע זאת.

הפלורליזם של הרב סדן הוא פלורליזם מכורח המציאות, מכורח הקונטקסט. הוא מאפשר לו להתפשר ללא תחושת הפשרנות המציקה כל כך לאדם המאמין. ללכת בלי ולהרגיש עם. בל נטעה: אולי בתקופה אחרת ובמקום אחר, הרב סדן היה מיישר קו עם רבנים קיצוניים ממנו. אבל אנחנו לא בתקופה אחרת ולא במקום אחר. אנחנו כאן, ולכן בפועל, זהו פלורליזם לא פחות חזק מזה ה"טהור" יותר שמייצגים, לדוגמא, רבני ארגון הרבנים "בית הלל".

אינני כותב את הדברים בציניות. על אף שאני חולק על עיקר התשתית הרעיונית של הרב סדן, ברור לי שלא בלבד שהוא מבטא גישה שפויה, אלא שזו גם הגישה היחידה שמאזנת בין הקצוות ויכולה להתקבל בציבור הדתי של היום. זה באמת מסמך שניתן להתכנס סביבו, ועל אף שהחוברת הזו אינה ממצה, היא בהחלט מהווה נקודת פתיחה לשיח, ובמידה מסוימת גם קריאת כיוון.

אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי את הרב דב ליאור בישיבה. הוא הגיע לביקור, ללא תואר "גדול הדור" שנוטים להצמיד לו בישיבות אחרות, ובא לדבר על... אינני זוכר את הנושא. לא משום שהנושא לא היה חשוב, אלא משום שדבריו של הרב היו רחוקים מהנושא כרחוק מזרח ממערב. הרב ליאור בא לדבר, והוא דיבר. אני לא זוכר את כל דבריו, אבל אני זוכר בבירור שהוא אמר שהערבים הם "שרצים". אני גם זוכר את התגובה של חבריי – לא קבלה, וודאי לא הערכה. הסתכלנו אחד על השני בתמיהה כדי להבין מאין צץ הגזען הזה, ולמתי הזמינו לו את המונית חזרה לישיבה הקטנה שלו בקריית ארבע.

אפשר להגן על חופש הביטוי, אך יש לשים את הדברים: הרב דב ליאור הוא גזען. הוא כתב הסכמה לספר שמעודד הריגה של כל ילד ערבי בחסות ההלכה, משום שיש בו פוטנציאל לפגוע בישראל. אבל גם לפני מתן ההסכמה, כל מי ששמע אותו יודע שהוא בעיקר מקלל ומגדף את הערבים, דבר שבימים כתיקונם נשמע לאוזן אדם, גם אם הוא דתי, כבליל הזוי של פנאטיות דתית, ותסלחו לי על הקלישאה. אגב, את הנאומים של הרב ליאור ניתן לשמוע בערבית. היכנסו לאתרי החמאס באינטרנט והחליפו כל "יהוד" בערבי, והרי לכם תרגום מדויק.

אני מסכים שלא בטוח שמדובר בהסתה, ושיכול להיות שגם ספרי תועבה כמו "תורת מלך" חוסים תחת חופש הביטוי. אך כיצד התעוררתם, אבירי שלטון החוק וזכויות האדם, כאשר בתחומים אחרים אינכם מכירים בכלל בזכות לחופש ביטוי? מה פתאום אתם מרימים דגלים של חופש ביטוי, כאשר אתם מתאמצים להשתיק כל קול שונה – בחינוך הדתי, בעלוני השבת, במצעדי גאווה? אי אפשר שלא לתהות כיצד קבוצות מסוימות, כמו חסידי הרב ליאור, אשר אורח מחשבתם אחיד ומוכתב על-ידי היררכיה רבנית המוכתרת מתוך עצמה, נושאים בסיסמא שהיא כה ריקה-מתוכן עבורם.

ועוד דבר – רב אינו מלך. למרות סמכותו ההלכתית, רב הוא כאחד האדם ככל שזה נוגע להלכה ולחוק. הוא אינו מעליו, ולפיכך, כמו כל אדם, אינו יכול למעול בכספים, לשחד, ולהסית לרצח – ללא החובה לתת את הדין על מעשיו. יתרה מכך: רב, כמנהיג ציבור, צריך להיות זהיר שבעתיים בדברים שהוא מוציא מפיו, משום שהוא צריך לדעת שיש אנשים מקרב שומעיו שתמיד מפרשים את דבריו פירוש שגוי, כזה המוטה לכיוון נטיותיהם והשקפותיהם האישיות. חוסר זהירות מצידו, כאשר חוסר הזהירות הוא במודע ואף במתכוון, יכול להגיע לכדי עידוד גלוי לבצע פעולות בלתי חוקיות.

אל ניתפס לתמימות. התורה אינה עומדת לחקירה. לא משום שהספר הזה הוא ההפך הגמור ממנה, אלא משום שהרב ליאור זה לא התורה. זה אדם עם דעות, שעבר את הגבול. ואת השאלה בדבר לגיטימיות חקירתו יש לנהל בדיון העוסק בחופש הביטוי, ולא במרות התורה או בתחושת הנרדפות של הימין. 

חודש לפני שהשתחררנו מהצבא, מחלקה של בייני"שים מחטיבת הנח"ל, הודיעו לנו שאנחנו הולכים לשרת תחת פיקודה של חטיבת מילואים באזור הבקעה, ובעצם משוחררים מהגדוד ומהקו המפרך בצפון. שמחים וטובי לב עזבנו. הקו היה שוחק, גשום ובוצי, ולרובנו נמאס. הלכנו להתארגן בחדרים. אצלי התחושה היתה מעורבת: מצד אחד, שמחתי לעזוב את הצבא. מצד שני, היה לי מאוד לא נעים מהחיילים האחרים, שנשארים לטחון שמירות למרגלות הר דב הקפוא. אבל הייתי שלם עם ההכרעה שלי, שלא לצאת לפיקוד בצבא, ולחזור לישיבה. לא החלטה פשוטה, אבל קיבלתי אותה ואת המשמעות שלה.

ההרהורים שלי הופרעו על-ידי קריאות שמחה, כשכמה בייני"שים חסרי טאקט התחילו בקריאות "עד מתי" ושירי "יום שחרורי קרב ובא". לאלו שעשו שירות לאומי, אלו מילים המעידות על מעמד של ותיקוּת, פז"ם, ושחרור מתקרב. אם קודם היה לא נעים, עכשיו זה היה ממש מגעיל. המסר היה ברורה: חלקנו (החילונים) נשארים לטחון, וחלקנו (הדתיים) הולכים הביתה. המלח שפוזר שם עם הפצעים של מי שרץ איתנו מהטירונות עשה את שלו, וכמה חיילים התחילו לקלל אותנו. וכל השיחות של "למה מסלול ההסדר מוצדק" ירדו לטמיון.

הן ירדו לטמיון לא בגלל שהתפיסה של החבר'ה שנשארו היתה שטחית, או שהם לא הבינו את משמעות ההסדר, אלא בגלל שהקריאות הביעו את הסיבה האמיתית שחלק גדול מהחבר'ה רצו לחזור לישיבה – כדי לא להיות בצבא. הרבה אידיאולוגיה נערמה על העניין, אבל זה היה ברור לכולם.

גם אני הקפדתי, כמו חבריי, לעטות על עצמי מעטה אידיאולוגי. אבל סדקים גדולים גילו שפשוט לא היה לי טוב בצבא, וחיפשתי דרך החוצה. הישיבה היתה דלת יציאה מעולה, אנטי-טיזה מוחלטת ולגיטימית לצבא. השתמשתי בה, כמו רבים מחבריי, אבל הקפדתי שלא לנפנף בהזדמנות המפוקפקת שניתנה לי אל מול עיניהם של אותם שנשארו בעמדות השמירה.

מי שחושב שכל ביני"ש חוזר לישיבה אחרי שישה-עשר חודשים בצבא (ולא שנה וחצי, למען הדיוק) בכדי ללמוד תורה, טועה בגדול. מעטים הם אלו שחוזרים מתוך שליחות, ומעטים עוד יותר הם אלו שמעריכים באמת את הויתור שהם עשו, וכואבים אותו. בשנים שאחרי הצבא רבים מהחוזרים "חיפפו" בלימוד בצורה גלויה ובוטה, החל מהיעדרויות ממושכות מבית המדרש, וכלה בפתיחת עסקים קטנים. הייתי רוצה לחשוב שהמצב היה רק בישיבה שלי, אבל כשביקרתי בישיבות אחרות ראיתי שבהשוואה לבתי מדרש רבים, אצלנו נראה כמו מרכז מומבאי.

מי שחושב שהביני"שים הם חיילים מצוינים ("בשל מטענם הערכי"), ויכולותיהם מחפות על שירותם הקצר, משלה את עצמו. שוב, צר לי לבשר לכם שהציבור הדתי הלאומי מבצע תרגיל חוליה באיגוף שמאלי בדיוק כמו כולם. לפי מה שזכור לי מהשירות, אנחנו שברנו שמירה כמו כולם, חטפנו שבתות כמו כולם, והתחצפנו למפקדים קצת יותר מכולם. היינו חיילים ממוצעים לגמרי. לא היינו חיילים גרועים, אבל גם לא מועמדים לפרס הנשיא.

תפסיקו לנפנף בשירות ההסדר כשירות אידיאלי לבחור הדתי. תפסיקו להתגאות במערכת הזו, שהסתאבה והפכה פתרון לגיטימי לכל משתמט עם כיפה. הביקורת עליה מוצדקת: היא בזבוז משאבים של הצבא. היא מנציחה חוסר שוויון. והיא נשענת על שארית הכוח הפוליטי שעוד נשאר לציבור הדתי לאומי, המחזק את הפרגמאטיקה של החיים הדתיים ומשלים איתה. היא לא נשענת על מטען ערכי. והיא לא מוצדקת, כפי שטוענים, בזכות הישגיה הדלים בשדה הקרב. ובינינו, בטח גם לא בזכות הישגיה בשדה התורה.

בעלון השבת האחרון של "צהר" נדונה השפעת האינטרנט על חיינו, והשפעתו של ה"פייסבוק" בפרט. שלא במפתיע, הפייסבוק חטף מכל הכיוונים. במאמרו של יונה גודמן תואר האתר כ"מגדל בבל המודרני" אשר חטאו כפול: הראשון הוא טשטוש הגבול בין האישי והציבורי וחשיפת העולם לעניינים שטוב ויישארו בין אדם לעצמו. שנית, הוא יוצר מצג שווא בו כולנו משפחה אחת, שפה אחת ודברים אחדים.

לפני שניגשים לניתוח הביקורתי של תופעת הפייסבוק, יש צורך להבין במה מדובר: באתר-בית בו כל אחד יכול לעצב לעצמו עמוד, מעין אתר משלו. העמוד מציג דברים שבעל הדף רוצה להציג רק לחברים אותם הוא מאשר, ומעדכן את בעל הדף בתצוגות דומות של אותם החברים. זהו. בבסיס, זה הפייסבוק. לא יותר ממתן האפשרות של כל אחד להביע את דעותיו מחד ולהראות את עצמו לחבריו מאידך.

אני לא חולק על הקביעה הבסיסית שיש להבחין בין הפרטי והציבורי. חשיפה מוגזמת אינה רק גורמת לסרטן. היא מרסקת לאדם את הגנותיו הטבעיות ובכך מותירה אותו חשוף לפגיעות. היא כובלת את האדם לאמירותיו, ולא מאפשרת לאדם שינוי. והיא ממכרת: היא מכריחה את הכותב להפשיט עצמו יותר ויותר כדי לספק את רצונו לחשיפה ואת רצון הצד השני. מי שלא מוציא ישר מהקישקה, לא מעניין.

אך אנו חיים בעולם בו החשיפה האישית היא חלק מהחיים. לפני מאה שנה אף אחד לא ידע שום דבר על אף אחד. לא רק בשל התרבות, הלבוש, והשפה, אלא גם בגלל הטכנולוגיה הפרימיטיבית, שאפשרה מנעד מצומצם מאוד של קשרים בין אישיים. כיום הדבר שונה. מרגע שהאדם יוצא בבוקר לעבודה, הוא כבר חשוף, משום שטווח האפשרויות שלו להתלבש מכריח אותו לבצע בחירה שמעידה משהו על הדרך בה הוא רוצה שיראו אותו. הוא זמין, כי הנייד עליו כל הזמן. הוא דעתן, משום שדוחפים לו, שואלים אותו ומאתגרים אותו כל הזמן. ויש לו מ-ל-א חברים, משום שהוא דובר שתי שפות לפחות, שומע ארבעה סוגי מוזיקה, מפתח שני תחביבים, חבר בשלוש תנועות אידיאולוגיות, ובקיצור - מכיר יותר ויותר אנשים דרך תחומי העניין הרבים שיש לו. רבים יותר משהיו לילד לפני מאה שנה.  

אז הוא חשוף. ובדף הפייסבוק שלו הכל נמצא, משום שהדף הוא שלו, ואין מה להתבייש בדברים שאתה עושה או בתפישות שאתה מחזיק בהן. החשיפה הזו, בניגוד לחשיפה הממכרת שתיארתי לעיל, היא חלק מהחיים. ברור שיש בה סיכון. אבל יש גם סיכון ביציאה מהבית בבוקר, וכולנו עושים את זה.

לא מפתיע שהפייסבוק נבחר לשמש מטרה לאיל הניגוח של הממסד הדתי. דווקא יתרונותיו של הפייסבוק והסיבות שבגללן הוא הפך לפופולארי כל כך בעולם, מאיימות על עולם דתי מסתגר: הטשטוש בין הפרטי לציבורי עלול לפגוע במסגרות אותן החברה הדתית הופכת למקודשות כדי להתגונן מהעולם החיצוני ולמנוע ביקורת: ברובד הפרטי ניתן לשלוט, להדחיק, לרסן. לעומתו, הרובד הציבורי הוא פתוח, בלתי ניתן לשליטה ולפיכך מאפשר קולות אחרים מהמיינסטרים. אני לא טוען שפניני הסטטוסים בפייסבוק הן פסגת המחתרתיות של השוליים הדתיים, אך האפשרות של כל אחד לכתוב כל דבר - היא נתינת האפשרות לחופש ביטוי עצום, חופשי מעיניהם הפקוחות של הרב או המחנכת.

אין ספק שהרשתות החברתיות בכלל, והפייסבוק בפרט, יכולות לגרום לתופעות שאינן רצויות מבחינה דתית. אבל כמו כל תופעה בעולם המודרני, תיוג הפייסבוק כ"מגדל בבל" שיש להורסו אינו מעשה נכון, וודאי לא חינוכי. הפייסבוק קיים. יש לו יתרונות וחסרונות. וכמו כל החידושים שקדמו לו, צריך לדעת איך להתמודד איתו.

ועכשיו, כולם לעשות לי לייק.

אנו מרגישים מחויבים לקיום תורה ומצוות, אנו מרגישים מחויבים להלכה כפי שנתפתחה במרוצת הדורות, אבל אנחנו חושבים שההלכה מתפתחת. אנחנו חושבים שכיום היא קפואה ונוטה לשמרנות יתר, ובמקום זאת עליה להיות יותר דינמית ולמעט בחומרות.

אנו נותנים מקום ללימוד התורה בחיינו. אנו הולכים לישיבות ומדרשות. אבל אנחנו חושבים שיש גם מקום ללימוד תוך גישה ביקורתית.

אנו מקיימים מצוות שבין אדם למקום, אך באותה העת, מדגישים בחיינו האישיים והקהילתיים את חשיבותן של המצוות שבין האדם לחברו ואת המוסר האנושי. אנו חושבים שהמבחן שלנו כחברה יהודית מתבטאת בקיום חברה המושתתת על עקרונות צדק ומוסר לאור חזונם של נביאי ישראל.

אנו מאמינים שכל אדם נברא בצלם, זכאי לחירות, לחופש מחשבה וחופש אמונה. כל גזענות, בין אם היא בתוך העם היהודי ובין אם היא מופנית כלפי חוץ, מגעילה אותנו.

אנו חושבים שכפייה דתית בהכרח נושאת מסר מתנשא ופטרוני, ומרחיקה את הציבור הישראלי מהיהדות. אנו שואפים לקבל לקהילה או לבית הכנסת כל אדם הרואה עצמו מחויב למסורת, ללא בדיקת מידת קיום המצוות שלו, מתוך הבנה שגישת "הכל או כלום" איננה מתאימה לחיים הלכתיים.

אנו מאמינים בשוויון בין גברים ונשים. איננו מקבלים את ההדרה של נשים מבית הכנסת ומבית המדרש. אנו מאמינים שקולן של הנשים צריך להישמע במרחב החיים הציבורי של הקהילה הדתית, לא משום שקולן ייחודי, אלא משום שזוהי זכותן הטבעית.

אנו מתנגדים להסתגרות של הציבור הדתי, הן בחיי היומיום והן במחשבה. השקפתנו היא שלא ניתן לבנות חיים דתיים עמוקים ומלאי יצירה מתוך חינוך לפחד וחוסר-התמודדות.

אנחנו סולדים מהממסד הדתי-אורתודוכסי, אשר נשלט על-ידי גורמים חרדיים באופן מונופוליסטי, ומשליט את גישתו תוך ניצול כוחו הפוליטי הבעייתי. התנהלות הממסד הדתי בכל הקשור לנישואין וגירושין, גיור, שירותי קבורה ועוד, גורמת סבל ליהודים רבים, ומשחירה את פניה של היהדות.  

נו? אתם מסכימים?

אם ההערכות שלי נכונות, לפחות חצי מהקוראים יסכימו עם הדברים האמורים, עם הסתייגויות קלות. רבע מהם היו חותמים על הדברים כאילו הם כתבו אותם, ולא אני. ואתם, הקוראים, אינכם כת מרדנית. התנדבתם, למדתם בישיבה, הלכתם לצבא או לשירות לאומי, אתם מחזיקים בעמדות ימניות ואחרי שתתחתנו ודאי תקפידו על כיסוי ראש. אתם אידיאליסטים מהסוג הישן והטוב, לא קנאים ברשות התורה ולא נהנתנים ברשות התורה. אתם החלק הארי של הציונות הדתית. אתם הציבור.

והדברים לעיל נלקחו כמעט מילה במילה ממסמך העמדות והעקרונות של התנועה המסורתית בישראל, הידועה גם כתנועה הקונסרבטיבית. כן. את הדברים שאנחנו חושבים הם אומרים. בלי לעשות חשבון לאף אחד, בלי מורא רבנים, בלי הפחד-מפני -ההוקעה, שהשתלט גם על החלקים הטובים ביותר של הציבור הדתי.

אולי הגיע הזמן שנדע את מקומנו.

הפעם הראשונה שפגשתי גוי הייתה כשהייתי בן 16. למען הדיוק, היא הייתה גויה. אני לא זוכר איך קראו לה, אבל היא הגיעה לביקור בישראל עם קבוצת סטודנטים מארה"ב. הקבוצה הגיעה לישוב וארגנו לנו מפגש משותף. קלטתי שהיא לא יהודייה רק כשניסיתי להסביר לה על בני עקיבא, לפי מקבילות של יהדות ארה"ב, והיא הנהנה במבוכה ואמרה שהיא לא יהודייה, אז אין לה מושג מה זה JCC. זה היה די שוק. עד אותה עת, גויים היו בדר"כ ערבים או מייקל ג'קסון. הם היו מובחנים ממני בצורה מאוד ברורה. והנה עומדת בחורה, שנראית יותר ישראלית מיעל ארד, ואומרת לי שהיא לא יהודייה. פתאום כל המונח "גוי" קיבל משמעות אחרת, רחוקה ממני מאוד. עמד בפני בן-אדם.

הפעם הראשונה שפגשתי הומו הייתה לפני חמש שנים, בדיוק לאחר שסיימתי את הישיבה. זה היה בטיול הגדול להודו, כאשר בגסט-האוס שבו התארחנו התחילו לחשושים לגבי יריב, אחד המטיילים הסימפטיים ביותר שהכרתי במהלך הטיול. עברו יומיים עד שהבנתי שיש סוד גדול שאף אחד לא מספר לי, הבחור עם הכיפה הגדולה והזקן, והחלטתי לגשת ליריב לשאול אותו בישירות. "אנחנו מאוד דומים", אמרתי לו. "לשנינו אין הרבה אופציות במקום הזה". הוא הבין. במשך שעתיים ישבנו ליד האח והוא סיפר לי על נטייתו המינית, ועל הלבטים והקשיים שעלו בתהליך היציאה מהארון. הוא הקריא לי אפלטון, שמשבח את המיניות ההומוסקסואלית, והתפלא מאוד לשמוע שהתורה תופסת אותה כתועבה. הוא לא הבין מה כל-כך רע בנטייתו המינית. אחרי השיחה איתו, גם אני בחרתי להפסיק להתאמץ כדי להבין.

הפעם הראשונה שפגשתי זוג מעורב הייתה לפני חצי שנה. בשליחות בגרמניה פגשתי במרים, סטודנטית יהודייה גרמנייה. ללא הגדרה דתית מדויקת, מרים היא חברה מתמידה בקהילה היהודית, מלמדת יהדות בבית הספר של הקהילה ומגיעה לתפילות בקביעות. לפני שהיא לקחה אותי לסיור בעיר היא גילתה לנו את הסוד הקטן-גדול שלה - חבר שלה מזה חמש שנים אינו יהודי. היא הסבירה שהמציאות בחו"ל מסובכת והתנצלה. אני לא הייתי צריך את ההסבר ואת ההתנצלות, ולא מפני שהנס התגלה כבחור מקסים. עמדתי מספיק קרוב לזוג כדי שהם לא ייראו לי כיהודייה וגוי, עוד נתון לסטטיסטיקה המתסכלת של יהדות התפוצות, אלא כמרים והנס, שני צעירים מאוהבים.

זה כמעט חוק טבעי: ככל שמתקרבים יותר, הכללים, החוקים, ההגדרות - כולם נראים לא רק פחות רלוונטיים, אלא תלושים מהאובייקט עליו הם לכאורה חלים. הכללים טובים לספרים, לדיון ההלכתי, לבית המדרש - אבל במציאות, הם מקבלים נפח אחר נוכח הרגישות האמיתית של החיים.

זה לא אומר שצריך להיות קונפליקט, אבל פעמים רבות אנחנו נוטים לשכוח את הקונפליקט לטובת הכלל הבטוח והיציב. ואין דבר שיותר עוזר להשכיח את העובדה שמדובר באנשים אמיתיים, מלעמוד רחוק, להסתכל מבעד המשקפת ולקבוע דעה.

אז בפעם הבאה שאתם נתקלים בתופעה שסותרת את תפיסת עולמכם המגובשת, בבקשה: תעמדו קרוב יותר.

תקציר הפרקים הקודמים: ש"ס מצטרפת להסתדרות הציונית העולמית. הרב חיים אמסלם מפרסם ספר הלכתי בזכות הגישה המקילה בגיור ונגד ביטול הגיורים למפרע. הרב עובדיה יוסף מתיר לנשים לומר קדיש במניין. בנו, הרב דוד יוסף, מפרסם ספר המתמודד עם יחסי דתיים-חילונים מבחינה הלכתית.

האם מדובר באוסף של ידיעות אקראיות מהחודש האחרון, או שמדובר בתופעה שיש לתת עליה את הדעת? האם ש"ס מתמתנת? האם היא מתרחקת מלפיתת החנק החרדית וזולגת לכיוון המיינסטרים הדתי, ואולי אפילו זה הלאומי? קטונתי מלתת תשובה מקיפה וכוללת לשאלות אלו. אינני יודע אם הידיעות הללו מבשרות על שינוי. מבחינתי, היהדות הספרדית, גם זו החרדית, אינה משתנה. פשוט משום שהיא לא היתה חרדית מלכתחילה.

היסטוריה, רבותיי: האורתודוכסיה, ממנה צמחה התנועה החרדית, נולדה בהונגריה של המאה ה-19, כתגובה לתנועת ההשכלה ולרפורמה. היא הייתה ביסודה תנועה מחמירה ושמרנית במובן הבסיסי: תנועה אשר מקדשת את מה שהיה, ומתנגדת נחרצות לכל שינוי. היא סיפקה מוקד נוקשה להתלכד סביבו, וצמחה כאשר זרעה פחד בלב הקהל מהשלכות המודרנה.  

היהדות הספרדית גדלה בסביבה שונה. החילון בארצות צפון אפריקה לא דגדג את ההיקף של החילון באירופה. הקהילות כמעט ודילגו על ההשכלה, נשארות במבנה הקהילה הפרה-חרדי: קהילה מסורתית, אשר חבריה מקפידים, מי יותר ומי פחות, על המסגרת ההלכתית. משום כך היתה תמיד היתה שונה מאחותה האשכנזית. היא לא הייתה חייבת להגדיר את עצמה כל הזמן, ולפיכך תמיד היתה יותר סובלנית, פתוחה, ופרגמאטית.

הדבר מתבטא בפסיקה הספרדית בהרבה תחומים. קחו למשל את הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל, שניסח את המושג "זרע ישראל" כלפי ילדיהם של זוגות מעורבים, וקבע שמצווה(!) לקרבם ליהדות ולגיירם. קחו למשל את הרב חיים דוד הלוי זצ"ל, שכתב שאין ההלכה צריכה לפלוש לכל תחומי החיים, כמו המשטר הכלכלי במדינה. דמיינו רב חרדי שיפסוק כמו הרב עוזיאל, או רב חרדי-לאומי שיאמר את דבריו של הרב חיים דוד הלוי. או שיסקלו אותם, או שיקראו להם נאו-רפורמים. כך נוהגות קהילות שעסוקות בהגדרות ופחד.

אבל לא רק בפסיקה: היכנסו לבית כנסת ספרדי. הסידור ההיקפי של הכיסאות, הכיפות בכניסה, העובדה שתמיד נוכל למצוא את ברכות התורה על הבמה, המחיצה הנמוכה-יחסית. בית הכנסת הספרדי מונגש לאנשים שלא באים אליו שלוש פעמים ביום. מדוע? משום שהקהילה הספרדית תופסת אותם כחלק ממנה. אף אם הם אינם שומרים שבת כהלכתה, היא מעולם לא הוציאה אותם מהגדר ובכך הכריחה אותם להגדיר את עצמם כחילונים.

לכן ידיעות החודש האחרון אינן מפתיעות. הרב אמסלם מקל בגיור? הוא פשוט ממשיך את הפסיקה הספרדית של הרב עוזיאל. הרב דוד יוסף מתמודד עם היחסים בין דתיים לחילוניים? הוא פשוט לא רואה את ההבדלים ביניהם כקוטביים כל-כך. ש"ס מצטרפת לתנועה הציונית? היא מעולם לא הייתה אנטי-ציונית. ש"ס, כפי שהגדיר אותה פעם אדם ברוך ז"ל, היא ציונית ממילא: יש מדינה ועל-כן ראוי לתמוך בה ולהיות שותף בעיצובה.

יש מה ללמוד מהחבר'ה האלו. חדירת התפיסה הפרגמאטית, המכילה, שאינה תמיד קופצת לניסוחים אידיאולוגיים של בעד ונגד, יכולה רק להועיל. משום שהיא תאפשר להעניק לציבור הדתי לא רק את היכולת לקבל את מגוון הזרמים בחברה. היא גם תאפשר לו לקבל את מגוון הזרמים בתוכו.

בשיעור א' היה לנו פולמוס. אני זוכר שהתווכחנו, בתמימות ובלהט, על השאלה "מדוע אנחנו אוכלים". אסכולה אחת טענה שאנחנו אוכלים כדי שיהיה לנו כוח לקיים מצוות וללמוד תורה. אסכולה שנייה סברה שאוכלים משום שצריך לאכול, וזה צורך של הגוף. הקבוצה הראשונה הייתה הרוב, והיו להם טיעונים מעולים, שהציבו את התורה כתכלית כל המעשים כולם, ואת  המצוות כפעולות היחידות שיש להן משמעות כשלעצמן. כל הפעולות האחרות, אפילו ההכרחיות ביותר, נועדו כדי שנוכל לקיים את המצוות. הקבוצה השנייה לא יכלה לטעון טענות שוות לאלו. בישיבה, מקום בו האסמכתא הלגיטימית היחידה היא ההלכה או המסורת, לטענה שהסתמכה על הגיון פשוט, לא היו שיניים.

במרחק הזמן הויכוח הזה נראה ילדותי, אולי מנותק מהמציאות. אבל אי אפשר היה לצפות מילדים שהתחנכו על אידיאליזציה של האידיאולוגיה למשהו אחר. זה מה שידענו להיות - אידיאליסטים. ואידיאליסט אמיתי לא עושה שום דבר סתם. לכל מעשה יש סיבה עקרונית וחשובה שניצבת מעל לחיים. הסיבה הזו נמצאה בחיק הדת, ובישיבה היא פותחה ונמתחה עד שהצליחה לכלול את כל מרחבי החיים, נותנת משמעות רוחנית לכל מעשה בחיי היומיום. אז אכלנו כדי שיהיה לנו כוח ללמוד, וישנו בהפסקת צהריים כדי שיהיה לנו כוח ללמוד, וכששיחקנו כדורסל הרגשנו רע עם זה, ואז נזכרנו שהרב קוק אמר פעם שהתעמלות לבחורי ישיבה זה דבר מבורך, ונרגענו, למרות שלא ידענו בדיוק למה.

אני לא זוכר מתי בדיוק נסדקה אצלי ואצל חבריי התפיסה הזו, ומתי הפסקנו לחפש את האידיאל מאחורי כל דבר שהחלטנו. אצל רובנו, בעיקר אחרי הצבא, נצטברה תחושה שהאידיאלים אינם המציאות כולה. שלעיתים אנחנו כופים אותם על המציאות ומעוותים אותה. שאנחנו נתלים בהם, והם מספקים לנו בטחון, אך הם אינן אנחנו. הם משהו חיצוני לנו, ולעיתים מספקים לנו תירוץ מעולה להתחמק מעצמנו. ובמקום לומר 'אני חושב' התחלנו לומר 'אני מרגיש', ובדקנו אם הדיבורים שלנו הם דיבורים של אמת או דיבורים סתם. והסתבכנו עם עצמנו. הסתבכנו, אבל עם עצמנו.

למרות זאת, לא נותרנו נטולי אידיאלים. רובנו בחרנו בדרך חיים שאנחנו מאמינים בחשיבותה. אבל בחרנו גם לתת מקום למשהו האחר: לרצון הטבעי שלנו, שאינו קשור בעבותות של רעיונות נשגבים. למשהו פשוט שניזון מתחושות בטן, מרגשות, מאינטואיציה. למשהו הזה אין שם. פעם, בעתניאל, שמעתי תלמיד שקורא לזה 'תנועת החיים'. זוהי תנועה שאין לה הסבר, ואין לה מידה, ואין לה משקל. ודאי שאינה יכולה לעמוד בויכוחים אידיאולוגיים של התנצחויות והוכחות. אבל היא קיימת ורוחשת, גם אם מנסים לחנוק אותה.

ולמה אני כותב את זה? ובכן, בשבוע שעבר ניטש כאן פולמוס קטן בדבר החגיגות בראש השנה האזרחית. אני כתבתי שחגגתי באותו ערב, והגיבה לי טל רפאל שהיא סולדת מלעשות מכל דבר כזה אידיאולוגיה. זו לא פעם ראשונה שאני מקבל כאלו תגובות כאשר אני כותב על עניינים ומביע דעה שאיננה מתיישבת פיקס עם ההלכה. מיד קופצים וצווחים: "עשה מה שאתה רוצה בביתך, אבל אל תעשה מזה אידיאולוגיה." אני מסכים עם הצווחנים הטרחנים לחלוטין, והנה לכם תגובתי הרשמית: אני לא עושה מזה אידיאולוגיה.

אני לא עושה מזה אידיאולוגיה מפני שאינני אדם שמונחה רק לפי האידיאלים שלו, ולכן כשאני אומר משהו, אני מכיר בזה שאני אומר אותו, קודם כל, מתחושות פנימיות. אני לא עושה מזה אידיאולוגיה משום שמאמרים אידיאולוגיים יש בהם ניחוח של זיוף, משום שהם מתיימרים לנתק בין הכותב וחייו לבין הדברים שלו. אני לא עושה מזה אידיאולוגיה משום שדיבור אידיאולוגי כזה לעולם יהיה חיצוני לי, ולכן גם חיצוני לכם, ולפיכך - משעמם. ואני לא עושה מזה אידיאולוגיה מפני שהבמה הציבורית, לטעמי, לא צריכה להיות במה של השקפות בלבד אלא של האנשים מאחוריהן.

ולכן אני מצהיר ומבטיח שאשתדל להימנע מדיבור אידיאולוגי שכזה - חיצוני, מתנשא, מנוכּר. ואם עשיתי את זה, אני מבקש את סליחתכם למפרע.

ולמאוכזבים מרה על המאמרים שכבר נכתבו: אני יודע לא קיבלתם כאן מאמרים מנומקים בטיעונים הלכתיים ומוסריים. אני לא בטוח שברוב הפעמים הצלחתי לעבור את רף ההוכחות הנדרש בשביל ליצור טיעון לוגי מרשים, או ביססתי את הדעה שלי די הצורך.

מצד שני, גם לא ניסיתי. ואם אתם קוראים את הטור הזה פעם אחר פעם, אולי גם אתם מחפשים משהו אחר.

(קישור למאמר של אבינועם: http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/016/221.html)

ראשית, אפתח בהצהרה מפוצצת שתרוכך בהמשך: חגגתי את הסילבסטר.

אז נכון, מדובר במסיבת ריקודים שמתקיימת בכל יום חמישי, שבמקרה נפל על ליל השנה האזרחית החדשה (כן, כך קוראים לזה כמעט בכל שאר העולם). נכון, זה היה ב"בוגי", מועדון ריקודים לגמרי יוצא דופן, חסר פוזה ובשל כך כיפי לחלוטין. ונכון, אף אחד לא התנשק בחצות. אבל שתי דקות לפני חצות ה-dj איחל לכולם שנה טובה, וכולם צרחו קצת והרימו את הידיים, ואז חזרו לרקוד הורה, סווינג, והליכת ירח.

האם זה היה אקט המוני של חילול ה'? מסופקני. בעיני כל הרוקדים סביבי, ראש השנה האזרחית שפותח עשור אזרחי חדש הוא לא יותר מיום שמציין... ובכן, תחילת שנה אזרחית שפותחת עשור אזרחי חדש. זה נחמד, זה מאחד, וזה ממלא בתחושה של מאורע היסטורי. זה נותן תקוות לעשר שנים טובות יותר. ובשל כך המעבר בין השנים הוא מרגש ומשמח. אין כאן מרידה במלכות שמיים, התייוונות, ושאר תגים שמדביקים על כל מאורע שלא הוזכר בשולחן ערוך. יש שמחה פשוטה: היא איננה מצווה מן השמים, אבל אינה מנויה בין החטאים.

והשאלה שיש לשאול, בפשטות ובתמימות שאינה מזויפת, היא מה זה מפריע לכם. לכם, משום שאבינועם אינו משמיע את קולו היחידי לבד, אלא את קולם של חלק בלתי מבוטל מהציבור הדתי, שודאי הנהנו בהסכמה כאשר קראו את דבריו. אין לי בעיה שאתם יושבים בדירה ומתבאסים, ואני בהחלט מעדיף את זה מאשר שתבואו ותבאסו לכולם. אבל מה יש לכם, שמניע את גלגלי הביקורת כדי להצהיר ולסמן את התופעה כ"חילול ה'"? זה פחד? זו קנאה? זו אמונה יוקדת בהשקפה שכל מה שאינו מצווה הוא בגדר חטא? אני, כשלעצמי, נמנע מהשערות. אומר רק דבר אחד: לא מדובר בדבקות גדולה מדי בקב"ה. מדובר בדבקות גדולה מדי באינקוויזיציה.

לפני עשר שנים בדיוק, עמדנו בישוב והסתכלנו, חבורת נערים בשנתם האחרונה בישיבה התיכונית, על זיקוקין די-נור מעל שמי נצרת עילית שסימנו את המילניום החדש. אני זוכר שהפטרתי כמה מילים של בוז על החוגגים הרבים. לא הבנתי את התופעה הזו, של ישראלים שחוגגים, דווקא בארץ הקודש, אירוע חילוני לגמרי. לפתע נחה על כתפי ידו של הרב חיים בורגנסקי, רב הישוב. "אילון, למה לך להתעצבן. זה משהו מרגש מאוד כשכל העולם חוגג ביחד. אנשים רוצים לחגוג. תן להם."

אבינועם, עשר שנים אחרי, ואני מביא את מילותיו של  הרב חיים לאוזניך: אנחנו רוצים לחגוג. תן לנו.

"הי, אתה יכול להשלים לנו מניין?"

זה תפס אותי, כמו שזה תמיד תופס אותי, לא מוכן. הייתי בדרך לדירה. הוא עמד בתחתית גרם המדרגות של בית כנסת קטן בנחלאות, מחייך לעברי במין פיתוי תקיף, שתי עיניו חודרות את המעטה הגשמי, מנקבות שני חורים גדולים בתוך הנשמה התועה שלי. חשבתי לעצמי: השמש שוקעת. לא התפללתי מנחה. לא בטוח שאספיק לתפילה בבית הכנסת ליד הדירה. מה זה כבר להשלים מניין, חובתו של כל יהודי, אקט אוניברסאלי בן עשרים דקות של ערבות הדדית ושותפות גורל. עצרתי את הליכתי.

"נו, אתה בא? אתה עשירי."

הוא המשיך לחייך, פניו מופנות אלי ועיניו תרות למצוא מישהו אחר. אולי עשירי נוסף, חלופי לסטודנט המתלבט שעומד מולו. אבל אולי... אולי לא עשירי. לא רציתי לדון אותו לכף חובה, אבל התרוצצות אישוניו לא נעלמה מעיני. לקחתי נשימה.  

"אני באמת עשירי?"

"בטח", הוא הינהן, "ממש עוד מעט אנחנו מתחילים להתפלל, רק אוספים מניין ו..."

לא ויתרתי. "אני עשירי?"

והוא כבר פנה לעבר עובר אורח אחר. "שמיני, תשיעי - " הפטיר לעברי, "לא ספרתי, יאללה בוא יש מניין..."

"אני לא עשירי," סיננתי, חש איך הדם עולה לי, אוסף כל מיליגרם של משכיליות נטולת יידישקייט מגופי ומעלה אותם לראש, יוצר עיסה רותחת של עצבנות תימנית ומרדנות הונגרית שרק ברבות הימים קיבלה הגדרה מדויקת. הייתי במצב של חפפה.  

"אני גם לא תשיעי. אתה בקושי אוסף מניין."

הוא הסתכל עלי. היה ברור שהוא לא מבין מדוע אני מתעצבן. הוא בסך הכל אוסף מניין. אבל מבטו התמים הסגיר אותו, שהרי זו התחפושת הקבועה: אותה הבעת פנים תמימה שכולה הצעת ישועה פרטית לנפש האלוקית המיוסרת. וזה הפיל אותו.

אני זיהיתי אותו, והוא ידע שאני מזהה אותו. הוא לא הצליח להסתיר את זה: מולי לא עמד איש אחד. מולי נגלה מופע של אורגניזם מורכב ועצום שחי בין מימדים שונים, בריה על-תקופתית שמלווה את עם ישראל מרגע מתן תורה בהר סיני. זו היתה התגלות. ניצבתי, בודד ועייף, אל מול פניה של הישות היהודית העתיקה ביותר, מול הכת העקבית ביותר במסורת ישראך, מול אחיינה הנודניק של ההלכה, זה שהיינו רוצים לגלות עליו שהוא מאומץ אבל הוא לא:

ניצבתי מול הדוס המעצבן.

אלף פרצופיו התחלפו לנגד עיני. הבעתו התחלפה מתקיפות לחמימות, מחמימות לתחינה ואז שוב לתקיפות. הוא לבש גלביה לבנה ועבר למדי צבא וחזר לחולצת צווארון והחליף לקפוטה. מעל ראשו התקדרו ענני סופה אפורים, חגים סביבו לפי מנגינת "פת במלח תאכל" ומשווים לכל האירוע מימד שמיימי ממש. חבל שלא הבאתי מצלמה.

"אתה הדוס המעצבן", הכרזתי, מנסה להתגבר על קולות הרעמים וכיוון הרוח הנגדית. "אני מכיר אותך. אתה שרתת איתי בצבא, והערת אותי לתפילת שחרית אחרי ששמרתי שמונה שעות בלילה "כדי להשלים מניין". אתה למדת איתי בישיבת ההסדר, ותופפת על סירים אחרי הפסקת צהריים לידי האוזן שלי "כדי להשלים מניין". אתה תפסת אותי שבוע שעבר אחרי שסיימנו את הר כרבולת והיינו קרועים ומיובשים ממאמץ "כדי להשלים מניין". אתה היית אתמול בחתונה, ומשכת אותי מהמתאבנים "כדי להשלים מניין".

הוא התחיל להזיע. ראיתי זאת מבעד לעננים. אגלי הזיעה ירדו ממצחו והפכו לכתובות עשן. הרחוב נמלא "ראוי להחמיר", "מנהג חסידות", ואפילו "נשים צדקניות קיבלו על עצמן". אבל אני לא ויתרתי. זו הזדמנות של פעם בחיים.

"אבל זה לא נגמר פה, חביבי. אתה גם זה שיושב עלי לפני התפילה כדי שאעלה להיות חזן, למרות שאני יושב בקצה בית הכנסת, לא מתקשר עם הסביבה ומנסה להיראות כמתעמק בחומש. אתה גם תוקע אותי תמיד באמצע האוכל, שהחלטת שסיימת ואני צריך לענות לך לזימון, ואז לחכות אז שתסיים את הברכה הראשונה שמשום מה החלטת שחשוב מאוד, ברגע זה, להגות כל הברה שלה בהטעמה. ואתה גם תופס אותי בערב שבת, כשכולם כבר בדרך החוצה, ומסמן לי לומר איתך "ויכולו השמים והארץ", למרות שבגלל זה אני אפספס את הבחורה ששמתי עליה עין לפני התפילה. ואתה מכריח אותו לשיר שירים שקטים בסעודה שלישית, ומזכיר לי שאני צריך לנטול ידיים על בורקס, ושכל דבר רצוי לאכול בסוכה, ושגם לפתית היא קטניה, ושנפסק שצריך לקרוא קריאת שמע בקול ולהדגיש את המילים, ושצריך לבדוק את העירוב גם ברמת-גן, ושלאכול חסה בלי אקונומיקה זה מינימום שמונה חטאים, מדאורייתא.

"אני לא אוותר לך הפעם," צרחתי. "לא עוד! ימי התמימות שלי תמו, ואני מספיק מבוגר כדי לעצב לעצמי סדר עדיפויות וסולם ערכים, אמנם אחר משלך, אבל לא פחות, תקשיב לי טוב, לא מיליגרם פחות לגיטימי! ואתה יודע מה, תמצא לך עשירי אחר!!!"

זהו, אמרתי את דברי. תחושות הניצחון וסיפוק התוכחה מילאו את חלל גופי, כפות ידיי נפתחו והגוף נרגע. ההתגלות הסתיימה. העננים התפזרו, הרוח פסקה, הרעמים והברקים התרחקו צפונה. האיש שעמד בתחתית גרם המדרגות של בית הכנסת הקטן בנחלאות הביט בי בבעתה. השתרר שקט מוחלט.

נו, כמה זמן זה כבר ייקח, לחש קול קטן בתוכי. עשר דקות גג. מה עשית מזה, כאילו מדובר במינימום יומיים עבודה, כּוּ-לה מנחה. ומה זה כבר לעשות טובה ליהודי, ועוד עם מצווה על הדרך.

פניתי לעבר בית הכנסת. האיש חייך.

כשנכנסתי הבנתי למה.

הדוס המעצבן ניצח שוב; הייתי רביעי.

לפני כמה שנים, לאחר שרוב החברים שלי יצאו מהישיבה, ישבנו במפגש חברים ושוחחנו על התכניות לעתיד. היינו כולנו בעיצומה של תקופת ביניים: כולנו סיימנו לא מכבר משמעותי בחיים, והיינו על צומת דרכים חשובה: בחירת הדרך המקצועית בה כל אחד רוצה לילך. אחד הפתיע והודיע שיפנה להיי-טק. שני החליט לפנות למדעים מדויקים. שלישי - לחינוך. כשהתור הגיע לע', הוא הודיע שבחר להתמקצע בטיפול. שאלתי אותו, בטבעיות, אם הוא נרשם לאוניברסיטה. חס וחלילה, הוא הזדעק. אני אלמד את זה במכללה דתית. לאוניברסיטה אני לא מתקרב.

אני חייב לציין שהתגובה הייתה מוזרה לי מאוד באותה תקופה. למעט בודדים, לא הכרתי מוסדות דתיים להשכלה גבוהה. אך עם השנים גיליתי יותר ויותר מוסדות אלטרנטיביים, או תכניות אלטרנטיביות, המיועדים לציבור הדתי-לאומי. מטרתם היא להציע תכנית ש"יותר מתאימה" לציבור שלנו.

מהי תכנית "מתאימה" לציבור הדתי? מסתבר שההתאמה העקרונית מתבטאת בשלושה מישורים: בראשון, ישנה הפרדה בין גברים ונשים; בשני, הפרדה בין דתיים לחילוניים; ובשלישי, ישנה התאמה רעיונית, מכוחה מתיישרים הלימודים האקדמיים לפי גוון מסוים של המחשבה היהודית המסורתית כאשר מדובר בנושאים שנויים במחלוקת.

על המישור הראשון אין ברצוני להרחיב. ההפרדה עד גיל כל כך מאוחר היא בעייתית ברמה הציבורית, אבל אם אנשים מעדיפים שלא להכיר את בני המין השני עד שלהי שנות העשרים לחייהם, תפאדל. האמת היא שבאופן מפתיע אינני רוצה להרחיב גם על המישור השני. הקצנתה של הבדלנות הדתית שבאה לידי ביטוי במוסדות האקדמיים הנפרדים היא עניין שיש לשפוך עליו קיתונות של ביקורת, הן בשל האידיאולוגיה החרדית שעומדת מאחוריה והן בשל השקר שהיא מנסה להסתיר. אבל לא כאן. ברצוני להרחיב על המישור השלישי.

מהו תפקידה של האקדמיה? ובכן, למרות שהרבה קולמוסים נשברו על השאלה הזו, אענה מתוך החוויה האישית שלי ושל רבים מחבריי: האקדמיה מעודדת פיתוח חוש ביקורתי. אמת, החוש הביקורתי אינו תמיד שווה לכל הכיוונים, ואני מסופק מאוד לגבי ריבוי הדעות במגדל השן של המילייה האקדמי. אך התפיסה הבסיסית של המחקר האקדמי היא שניתן ורצוי להטיל ספק באמיתות המוכרות: במדע, בהתנהגות החברה, במחשבה, וכמובן - בדת. לעיתים, הביקורת הזו אינה נעימה כלל וכלל. ככל שהביקורת נוגעת בעניינים יותר מהותיים, עניינים שחורגים מתחום השכל אל תחומי הרגש והחוויה, היא מעוררת תגובת-נגד טבעית, אינסטינקטיבית. חוויה כזו חווים רבים מהסטודנטים הדתיים שלומדים באקדמיה. נושאים שעד כה נלמדו במסגרות דתיות מונחים על שולחן הניתוחים ערומים מההילה שנעטפו בה באולפנא או בישיבה, והתחושה היא של זילות וזלזול מצד המרצה.

נאיבי לומר שלתחושה זו אין לפעמים בסיס במציאות. כל סטודנט שנה א' יודע שלאקדמיה יש בנושאים מסוימים אג'נדה ברורה. אבל אם ניגשים לדיון ומניחים בצד את הסלידה והצורך החזק להגן על אלוהים ודתו, הביקורת הזו יכולה לבנות ויכולה לאתגר. יתרה מכך, הביקורת הזו היא חיונית והכרחית, הן ברמה הפרטית והן בזו הציבורית. ההיפתחות לביקורת והיכולת לפתח חוש ביקורתי בריא יוצרות צעירים דתיים שיש להם מה לומר על שני העולמות. מתוך האמונה הם יכולים לבחון, לבקר ולברור את העולם החילוני שמתדפק על הדלתות גם בהתנחלות המבודדת ביותר. מן העבר השני, ההשכלה נותנת להם כלים להקשות על העולם הדתי. הלגיטימציה לביקורת מאפשרת העלאת שאלות בנוגע למדיניות פסיקת ההלכה ועל המגמות הרעיוניות בציבור הדתי-לאומי.

וכאן החשיבות של הלימודים במוסדות אקדמיים "חילוניים". האוניברסיטה היא למעשה הזרז העיקרי ליצירת "מעין אופוזיציה" לממסד הרבני, אופוזיציה שאין מטרתה לקעקע את אוטוריטת הרבנות אלא לנער אותה מדי פעם ולהצביע על דרכים חלופיות בתוך ההלכה והמחשבה. אופוזיציה כזו היא הכרחית. אנו צריכים קהל שיכול לומר בקול ברור שהמנהיגות מקובלת, אך לא כל מעשיה מקובלים, והממסד הרבני אינו יכול ליהנות מהילת קדושה שתפטור אותו ממבחן הציבור. השתקת ביקורת, שנעשית ע"י רבנים מסוימים באמצעים שונים וביניהם השליטה המוחלטת על תכני לימוד, תנוון את הציבור כפי שהיא ניוונה את הציבור החרדי במאה וחמישים השנים האחרונות.

בשבוע שחלף, השבוע הראשון של שנת הלימודים הנוכחית, ראיתי אינספור כיפות וחצאיות בהר הצופים. מסתבר שרבים, למרות הפיתוי המתבטא ברמה אקדמית נמוכה ובשעות נוחות, עדיין מעדיפים להתמודד עם העולם ולא להירתע ממנו. אינני יכול לנבא כיצד בדיוק הם ייראו או איך יחשבו כאשר יצאו מכאן בעוד שלוש שנים. אבל אני יודע שקצת אחרת.