האמת אחרי שרשמו לי כל כך הרבה דברים על אורך החיים שלי אני התחלתי לחשוב ואפילו טיפה לפחד שמה שאני יעשה יהיה בילתי הפיך וגם אם אני אתחרט זה לא יהיה בר שינוי. וכמה שאני חושבת "וואי אני חייבת להפסיק וצריכה להתחיל לאכול נורמאלי" תמיד אבל תמיד יש בפני מחסום שאומר לי או יותר נכון אנה אומרת לי "אם תאכלי את תשמיני,עזבי אותך, תמשיכי לאכול כמו שאת אוכלת, ונגיד סוף שבוע תאכלי יותר אבל תמיד תמיד תחזרי ביום ראשון לשיגרה שלך"האמת שדי קל לי גם ליישם את השיגרה הזאת כי אני עובדת 12 שעות ביום במפעל הכי הזויי בעולם-מפעל לאוכל...מי חשב בכלל שאני אעבוד במפעל לאוכל?! (נ.ב.- בטבעול..)ושם הכי קל לי לא לאכול כי גם ככה עייפים מידי מהעבודה ואפילו לא חושבים על אוכל.אבל אז מגיע הסוף שבוע..ואז באמת אני מרגישה את הרעב,ויש כשאני מרגישה רעבה אני אומרת לעצמי "אוקיי תאכלי היום לא יותר מ800 קלוריות..תיתפרעי...אבל רק תיזכרי שזה סתם עוד קיפול בבטן,וסתם עוד צילוליט על התחת.." ואז החשק יורד לי..האמת שבדרך כלל סוף שבוע אני אוכלת הרבה..איזה 600-700 קלוריות. ואז יש לי נקיפות מצפון..ואז אנה צצה ואומרת לי "אמרתי לך..." אז אני מרגישה אשמה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
shwarma