פרו אנה

אנה תמיד כאן..ותמיד תיהיה איתי

עוד יום עבר, וכמובן שאני חושבת על אנה...כמה שאני מנסה כבר לא לחשוב על דימויי גוף וכמה שאני רוצה להרזות, תמיד משהו מפריע לי. או שאני רואה מישהי רזה וחושבת הלוואי גם עלי ליהיות כזאת רזה, או שאני רואה מישהי שמנה ומפחדת לאכול כדי לא ליהיות כמוה..בכלל אני לא אוהבת אנשים עם עודף משקל גדול, לא כאלה מלאה או אפילו שמנמנים(כי יש לי חברה שמנמנה והיא הכי יפה בעולם והכי מטופחת...) אלה אנשים כאלה מגעילים עם מלא עודף משקל שאוכלים המבורגר, וישר אני חושבת שהם עצלנים ומגעילים ואיך אין להם משמעת עצמית, אבל אולי רק אני ככה..

כמה שאני רוצה להידמות לאנה וליהיות אנה לא יוצא לי, כל פעם מפריע איזה קיפול או שומן בירך..אני ממש לא יודעת מה לעשות, מצד אחד אני ממש מפחדת ליהיות אנה אבל מצד שני זה הדבר שאני הכי רוצה בעולם...

אולי מישהי/מישהו שאוהב/ת את אנה ויש להם גם את המאבקים המתמידים האלה עם עצמם יוכלו לעזור לי...

אני מרגישה ששמנתי...

אני אכלתי ביום העצמאות שלוש חתיכות שישליק הודו עם תיבול..(בלי שמן..)ואיזה 2/3 כנפיים צלויות על האש וגם פיתה ועוד כל מיני שטויות, וסך הכל זללתי איזה 700/800 קלוריות באותו יום, ואני ממש אבל ממש מרגישה ששמנתי..המשקל לא מראה את זה אבל אני ממש בטוחה ששמנתי, בטח המשקל טועה...אז אני מענישה את עצמי לא לאכול יותר בהמשך השבוע, וגם זה יהיה קל כי אני עובדת 12 שעות ביום במפעל מסריח, ככה שאני לא אוכל וגם לא אחשוב על אוכל..וזה הדבר הטוב היחיד במפעל..זהו, שיחררתי את זה מהלב..אני ממש בדיכאון מזה שטחנתי ביום העצמאות...אני ממש חסרת עמוד שידרה ומשמעת עצמית...אוווווווווווווווווווף!!!!!!!!!

לא רוצה ליהיות שמנה!

האמת אחרי שרשמו לי כל כך הרבה דברים על אורך החיים שלי אני התחלתי לחשוב ואפילו טיפה לפחד שמה שאני יעשה יהיה בילתי הפיך וגם אם אני אתחרט זה לא יהיה בר שינוי. וכמה שאני חושבת "וואי אני חייבת להפסיק וצריכה להתחיל לאכול נורמאלי" תמיד אבל תמיד יש בפני מחסום שאומר לי או יותר נכון אנה אומרת לי "אם תאכלי את תשמיני,עזבי אותך, תמשיכי לאכול כמו שאת אוכלת, ונגיד סוף שבוע תאכלי יותר אבל תמיד תמיד תחזרי ביום ראשון לשיגרה שלך"האמת שדי קל לי גם ליישם את השיגרה הזאת כי אני עובדת 12 שעות ביום במפעל הכי הזויי בעולם-מפעל לאוכל...מי חשב בכלל שאני אעבוד במפעל לאוכל?! (נ.ב.- בטבעול..)ושם הכי קל לי לא לאכול כי גם ככה עייפים מידי מהעבודה ואפילו לא חושבים על אוכל.אבל אז מגיע הסוף שבוע..ואז באמת אני מרגישה את הרעב,ויש כשאני מרגישה רעבה אני אומרת לעצמי "אוקיי תאכלי היום לא יותר מ800 קלוריות..תיתפרעי...אבל  רק תיזכרי שזה סתם עוד קיפול בבטן,וסתם עוד צילוליט על התחת.." ואז החשק יורד לי..האמת שבדרך כלל סוף שבוע אני אוכלת הרבה..איזה 600-700 קלוריות. ואז יש לי נקיפות מצפון..ואז אנה צצה ואומרת לי "אמרתי לך..." אז אני מרגישה אשמה.