אחרי שיחה עם רז, השיחות שהיו לי בבית החולים, הרצון של ההורים שאני: "אספר להם הכל", יצא לי לחשוב...
למה אני בעצם לא יוצא מהארון? למה אני בכלל הייתי צריך להכניס את עצמי לארון? בגלל שאני שונה במקצת מהאחרים?
קודם קיימים ההורים, לא אמרתי משפחה כי לאחי ולאחיותיי לא יהיה אכפת, שחיים בעבר ובדעות הקדומות שלהם. יצא לי להתווכח עם אבא שלי על הומוסקסואליות והוא אמר לי שאם אחד מהילדים שלו יהיה הומו/לסבית הוא יזרוק אותו מהבית. התפלאתי לשמוע את זה אבל עם הזמן הבנתי שאם הוא לא רוצה אותי בבית שלו אז אני לא אהיה שם...
אחר כך יש את התלמידים בשכבה, המבטים, הלחישות, הרכילויות, הקללות והריבים שאלה הדברים שבאמת מפחידים ומזיזים לי. אני יודע שהחברים שלי יעמדו לצידי וישארו חברים שלי ואני יודע שהשכבה שלנו בוגרת ממספיק בשביל לקבל כל אחד אבל יש תמיד את האלה שלא.
עכשיו, מה לעשות? יש בי יותר רצון וכוח לספר לעולם שאני הומו אבל לא מספיק. לחכות? שיאגר בי יותר כוח או שאולי הוא ייחלש ואפילו ייעלם.
שלכם,
Some_One_Else
בבלוג זה
בכל הבלוגים
