תמיד נדמה לי שהתרגלתי לשקט וקיבלתי אותו, שלמדתי ללכת איתו, למהר איתו, לבהות איתו בקיר, להישפך יחד איתו אל החיים והשנים והחמסין. אני מכירה אותו והוא מכיר אותי, הוא מלווה אותי בדממה וקנאת אוהבים כבר כל כך הרבה זמן, כמו בן הזוג שמעולם לא היה לי. הוא סטטיות, רעש לבן, הוא חיים. אבל אז פתאום בן רגע אני מרגישה את זה עולה, גולש ומבעבע ושורף לי את כל הגוף מבפנים. איזה משהו שמנסה לצאת ולא מצליח, כל כך רוצה לפרוץ, אני מרגישה את הצמיגות הרותחת שלו ממיסה לי את כלי הדם והאיברים ואז פוגשת את העור שלי, שהוא כל כך דקיק ופצוע, ונעצרת שם, ואני שומעת אותה מתחננת אליי לצאת. ואני לא יכולה, וזה נבלם, וזה לא אני, זה העור שלי, ובפנים הכל גועש ומתלקח ונשרף, ומכלה את הכל, עד שאני מרגישה את הריק, הריק הזה הארור שהתרגלתי לא למלא, שהתרגלתי לחיות איתו, לחיות אותו, בשקט. ואני לא יודעת מה זה הנהר החורך הזה שאני מרגישה מתפתל בתוכי ומגיע לכל הפינות הכי נסתרות שבי, שוחק כוכים שאני משתדלת לשכוח, אני רק יודעת שבזמנים מסויימים כאילו נפתח אי שם בתוכי הסכר, ואני נשטפת צער ועצבות ומילים כמו "מה אם", ו"יכול היה", ו"אילולא", ו"מה יהיה", והמים כל כך חזקים עד שאני מרגישה שאני טובעת ונשנקת, ואני לא יכולה יותר. אבל בסוף אני יודעת שהכל ישקוט ויחזור לקדמותו הרגילה כל כך, למדבר שאני מכירה כבר ויודעת את כל שביליו, ואני פשוט אמשיך להלך בו בדממה, עד קץ הקיצים.

ואולי זה יצר החיים הזה, אולי הוא קבור בי כל כך עמוק, מתחת לכל השכבות שבניתי מעליו כבר עשרים וחמש שנה, שלפעמים כמו לבה לוהטת הוא מחליט לעלות על פני השטח ולחרוך את הכל, ולהשאיר אחריו רק בזלת נוקשה שאי אפשר לסתת.