אני מחשבת את קיצי לאחור.

בימי הולדת כשהייתי קטנה, אמא הייתה מכינה לי עוגת שוקולד בצורות עם קרם מרגרינה, מהספר האדום עם עוגת הכדור פורח על הכריכה שמצהיב לכולנו בארון ומעורר רגשות נוסטלגיה ששכחו ילדות חסרת ביטחון ונטולת חברים. אלה שאני זוכרת וחקוקים גם בתמונות דהויות, שלפעמים גורמות לי צמרמורת של תמיהה אל מול החיוך החלבי שזוהר מהן, היו מחבט טניס ליום הולדת 6, שעון מטוטלת ליום הולדת 4, ואת אותו חתול עם שינויים מינוריים בצבעי עדשי השוקולד לימי הולדת 3 ו-9. בבוקר יום ההולדת חיכה אותו כיסא קטן מעץ עם צלחת ממתקים ולפעמים גם בלונים ופרחים שאמא קטפה מגינה של מישהו אחר. תמיד אותם ממתקים. עדשי שוקולד צבעוניות, כדורי "קליק" שחור-לבן, ומהחטיפים הגדולים תמיד ארבעה פריטים, אחד לכל אח. ביצי קינדר של פעם, פסקי זמן ומקופלות. לפעמים גם צמידי סוכריות, אלה עם סוכריית השעון הגדולה שתמיד כשמגיעים אליה היא כבר תפלה. ומצורף אותו כתב קריא-בקושי של אמא, ברכה גנרית ולא אישית על נייר מכתבים פרחוני. ואני תמיד ייחלתי לברכות המשתפכות ולמסיבות ההפתעה שהייתי רואה בטלוויזיה, והן אף פעם לא הגיעו, כי אני ילדת קיץ וכי המשפחה שלי לא כזו. 

פעם אהבתי ימי הולדת. משהו בשילוב של העונג למראה האנשים שנזכרים לאהוב אותך מחדש, גם אם זה רק לשנייה, לפחד התהומי הזה מהיום שאחרי. והטעם של העוגה של אמא, שנה אחר שנה. אותו קרם מרגרינה, רק בלי הצורות, העדשים והקצפת. ופחות רצון ואהבה ויותר רוגז ותכלית, ומן נרגנות שטעמה מתחדד משנה לשנה בין שכבות הקמח והקקאו. האחים שלי, בני שלושים ו, עדיין מבקשים מאמא עוגות ליום ההולדת. אני הפסקתי, כי הטעם כבר תפל והעוגה, גם עם הקרם החלקלק שלה, נתקעת בגוש שבגרון. ואין לי משאלות לבקש.

משהו כבה בי. כמו נר יום הולדת מתפתל שעבר כבר את מחציתו והכתים את כל העוגה בשעווה זרחנית, סופר טיפות טיפות אל עבר מותו המיוחל, אני בלחש סופרת לאחור. לא את מניין שנות חיי אני סופרת, אלא את הנותר להן. ואיכשהו, זה מהנה הרבה יותר. המחשבה שהנה עוד שנה ועוד שנה ועוד שנה, ותיכף נגמר, והזמן מתקצר. כמו בספר הדקדוק הפנימי של גרוסמן, שכאילו התפנה מקום בעולם, מישהו נקטן והצטמצם, ואחר יוכל אולי לנשום לרווחה, ושני אלה, המישהו והאחר, הם בעצם אני, כי החידלון הוא האוויר לנשימה.

בשנה שעברה הייתי בבית של אמא, בצפון, בין מועדי א' למועדי ב' ניסיתי לגדול ולא הצלחתי ורק החזקתי את הדמעות בתוך העין, שחלילה לא יגלשו וייחלתי לטלפון שישתוק וללילה שיגיע ולאנחת הרווחה. השנה ברחתי, חזרה אל דירתי המופגזת ולעיר השוממת, אדישה לאזעקות ולטילים ובתוך תוכי, ברגעים חסרי שליטה, גם מדמיינת טיל פוגע בי וזה מרגיע ומסיח מכל שאר הסערות שבי ומרגיש רע אל מול כל תאבי החיים שמתים, סתם ככה, 40 ק"מ ממני. ובינתיים אני יושבת לבד בדירה, לבד בחיים, ובוכה ולא מבינה מה אני עושה כאן, כותבת בין אזעקות, חיה..

אבל אין בי כל פחד. 

יחי השעון הסופר לאחור.