ניסיתי להיזכר איך חלמתי את עצמי פעם, מי חשבתי שאהיה כשאגדל, אבל לא הצלחתי לזכור.

אני יודעת שתמיד היתה שם הקביעה הנחרצת, הידיעה הברורה, שכלל לא אהיה פה עכשיו. שיום אחד עוד יצליח סוף סוף להיאגר בתוכי האומץ לגמור את הכל, לכלות את עצמי סופית ולמגר עצמי מהעולם הזה עד שאהיה רק לתמונה הולכת ודוהה בזכרונות האנשים שאספתי בדרך. אבל זה לא קרה. אני עדיין כאן, נעה ונדה בין קירות ובין מילים, בין צעד אחד למשנהו, בין התקף שיגעון אחד לבא אחריו, ממלמלת את שמות כל מי שנקרה בדרכי ונמחיתי ממנו באבחת כנף ככל שהדרך התקדמה. כל מי שדמותי נותרה מאחוריו כגרגר אבק המסתחרר ברוח, הלך רואה ושאינו נראה, אך עדיין שריר וקיים ונטוע במציאות שמתערבלת מהר מדי ולעולם לא עוצרת. והחלומות על הקץ לא פסקו מעולם.

אולי פשוט אין כאן חיים לגדוע. אולי ההוויה הזרה הזו שלי, המבודדת מכל צלם אנוש, לא נחשבת לחיים אלא להָיות בלבד. אני כאן, צליל חורק וחלוש שמהדהד כבר שנים ונזרק בין אדם לאדם, אבל לא מצלק או מתקעקע, ולא מסמן קווים או גבולות או גדרות תיל. אני בת עשרים ושבע, ומעולם לא אהבתי. מעולם לא נאהבתי. מעולם לא שילבתי ידי בידו של אחר, לא נחתי בחיקו של אדם ולא נשענתי עליו כשהרעד איים להשתלט. מעולם לא הייתי משהו עבור מישהו. מעולם לא היה לי מישהו לרוץ איתו.

ועכשיו, כשרותכה מאליה עוד מסגרת ותם עוד מירוץ מכשולים, נותרתי שוב לבדי, שבה וחוזרת בדיוק לאותו מקום ממנו התחלתי, ובו כנראה תמיד אהיה. חוזרת לחלומות בהקיץ על החידלון ויודעת שגם הם, כמו החלומות על אהבה ועל אושר, על חיים אמיתיים, לא יתגשמו לעולם.