אמרה אחת מבנות כתתי כשפתחנו בדיון איזה סרט לראות לקראת יום השואה. המורה שלי טענה ש'הפסנתרן' יהיה קשה מדי. חשבה על 'רשימת שינדלר'. רבים העדיפו לראות את 'הפסנתרן'.

ד' התנגדה. "סרטים רואים כדי להנות, לא לסבול," היא אמרה. "למה צריך לראות סרט עצוב על השואה?"

הבטתי בה בהשתאות. "כדי לזכור!"

"אני זוכרת," היא אמרה. פתחתי את פי להתווכח, אבל התחרטתי. היינו בסיטואציה של שיעור, גם אם רועש למדי, ולי כבר נמאס להתווכח עם האנשים שרק הנאת הרגע עומדת לנגד עיניהם.

אם לא נזכיר את זה בכל שנה, אם לא נזדעזע עד לשד עצמותינו בכל שנה, האמת הכואבת תשכח. יהיה זה עלבון לזכר מיליוני הנספים, יהיה זה עלבון לילדינו, שהרי אם נשכח - ההיסטוריה תחזור.

אם לא נעמוד על שלנו ונתעקש באמיתות הסיפורים, מכחישי השואה ינצחו. ד', את אולי תזכרי, אבל אם לא נזכיר בכל שנה, דורות ההמשך ישכחו.

איך אתם חושבים שהמסורת עברה? חגים, למשל? רק מדור לדור. אם אנחנו לא נזעזע את עצמנו בכל פעם מחדש, אנחנו נשכח. ואנחנו צריכים לזעזע את עצמנו חזק, כי לא משנה כמה ננסה, זה לא יתקרב לאיך שזה היה באמת.