כבר כמה זמן שאני לא מסוגלת לכתוב. כלום. נאדה. שום שיר לא יוצא ממני. שום סיפור. התייבשתי.

כואב לי להישאר כך; חסרה לי התחושה של היצירה המוגמרת, הסיפוק, ההרגשה שלמרות הכל, אני אמנית...

הדעתנות שלי הולכת ומשתלטת לי על החיים; אני חשה איך פתאום דברים שבעבר לא עוררו אצלי שאלות, דברים שבהם עשיתי את מה שכולם אמרו, פתאום אני תוהה ופתאום אני שואלת... ומצד אחד זה נותן עומק ומשמעות לחיים, נותן לי הרגשה טובה, שהחיים שלי כאן לא סתם יבואו וילכו...

ובכל זאת, חסרה לי משהו מהתמימות הזאת... שהעולם פורח ויפה ומאושר ועליז. כשאמא שלי עשתה לי צמות, ביקשתי ממנה ללבוש שמלה אדומה. ופתאום הכל הלך.

פתאום כל מה שאני כותבת קשור רק לפוליטיקה או לאיכות הסביבה או לאני-לא-יודעת-מה. חסרה לי הכתיבה האמנותית יותר, אלוהים, זה כל כך חסר לי. אני אוהבת להיות דעתנית; אבל אלוהים, אני רוצה את הכתיבה החופשייה בחזרה!

לא שאי פעם הייתי כישרון יוצא דופן. לא משהו בולט שיזכה בפרס נובל. אבל אהבתי לכתוב, ואני עדיין אוהבת, אבל אני רוצה לכתוב שיר, ואין כלום. נאדה. שום שיר לא יוצא ממני. שום סיפור. התייבשתי.

I WANT MY TALENT BACK!