אני הולכת. אל תחפשו אותי. אאלץ להתחיל הכל מהתחלה; אבל לא אגיד לכם אפילו באיזו פלטפורמה, אם כאן בישראבלוג או במקום אחר. אתגעגע וזה קשה לי; עד שיש לי בלוג ובו קוראים קבועים. אבל אני צריכה ללכת, בגלל כמה חלאות - אין לי מלה אחרת - שלא מספיק כמה הכאיבו לי בכתה ה', היום באים ומחטטים בבלוג שלי. אין טעם... אני לא אוכל לכתוב בחופשיות, גם אם היא תפסיק להגיב כאן, לא אוכל לדעת אם היא עדיין קוראת.

לא, זו לא מישהי עם פיצול אישיות, אני פשוט לא בדיוק יודעת מי זאת. או זה. או הם.

אז להתראות, אין ברירה, אני צריכה לעזוב ולהשאיר מאחור שנה וחצי של בלוג.

ואולי זה יעיר אתכם לנזק שגרמתם, אנשים. הסתכלו בארכיון ותראו כמה זמן הבלוג הזה קיים; במה שלי לכתוב בה את הגיגי ואת תחושותי. אבל אני לא יכולה לסגור את הבלוג כי אין לי פרו. (וגם לא יהיה לי - בכסף הזה אפשר לקנות ספרים.)

טוב - אתם יודעים את האי-מייל שלי. הזדהו ואולי אתן לכם את הבלוג החדש. אם אשתכנע שאלו באמת אתם ולא הדר ומאיה ושאר החטטנים.

אוי, לאן העולם שלנו מתדרדר, אנשים תפשו קללות כדרך הביטוי הנוחה ביותר. למה, למה לשנוא כשאפשר לאהוב?... למה לחטט כשמבקשים בפירוש שלא?...

ולקוראים התמימים שלא עשו כל רע - קראו את התגובות בפוסט הקודם ותבינו מה קרה. הא, זה אפילו חרוז.