היא המורה הטובה ביותר שאי פעם ידעתי, דמבלדור עלי אדמות; האדם החכם ביותר שאני מכירה, מודל לחיקוי ולהערצה. מעולם לא הכרתי מישהי חכמה כל כך כמוה. המחנכת הטובה בעולם; היא איתנו 15 שעות שבועיות, מתייחסת לכל אחד באופן אישי ולא אוכל להתחיל ולתאר את סגולותיה. הכתה נראית נפלא ומגובשת יותר משאפשר לדמיין. אם הייתי לסבית הייתי מאוהבת בה, ואני חושבת שאני מאוהבת בה בכל מקרה... לא במובן הלסבי.

פתאום היא הודיעה לנו שככל הנראה, בשנה הבאה תחנך לא רק אותנו אלא גם את הכתה מתחתינו, כדי להגיע ל-22 או 25 השעות השבועיות שהיא רגילה ללמד. כאן המקום לציין, שאני לומדת בבית ספר ייחודי וקטן מאד, ויש כתה לכל שכבה. לפני שידעתי מה קורה פרצתי בדמעות. אני יודעת שזה אנוכי מצדי. אני מכירה את הכתה השניה ורות תועיל להם מאד; הם ילדותיים וטיפשים ברובם.

אבל לוותר על רות... אני יודעת מה יקרה, היא תבוא ללמד אותנו תנ"ך והיסטוריה ולשון, אבל לא תחנך אותנו באמת. אף מורה לא יכולה לחנך שתי כתות, אפילו לא היא. היא אומרת שזה לא יקרה, שהלב רק יתרחב, אבל אני, שתמיד מאמינה לה ולוקחת כל מלה שהיא אומרת בעיניים עצומות, יודעת שהפעם היא טועה. יודעת שלא, היא לא תוכל, היא תהיי כמורה מקצועית. אמרתי לה שבמקום תלמד כתות אחרות תנ"ך או לשון. היא השיבה שהיא שונאת להיות מורה מקצועית.

אני רוצה לצעוק עליה שכך תהיה רק מורה מקצועית ובכלל לא מחנכת! היא תשכח אותנו, לא תכיר אותנו לעומק כמו שהיא מכירה תמיד. פתאום אני רואה אותה ולוהט בי מן כעס שקרוב לשנאה, לה, לאדם שאני כל כך אוהבת. פתאום אני רואה את החברים שלי מהכתה השנייה ורוצה לצרוח עליהם שהם גנבו לי את רות. היא חיבקה אותי והרגשתי רע, רע כל כך.

היא התקשרה וביקשה שאחזור אליה. אני לא רוצה לחזור אליה! לא רוצה! רוצה לשכוח, להרחיק אותה ממני, מהפצע הכואב הזה. רוצה שיסגר. לא רוצה לדבר, רות! לא רוצה! מעולם לא התנגדתי להזדמנות לדבר איתך, עכשיו אני לא רוצה! לא רוצה אותך, לא רוצה לראות אותך, רוצה שתלכי לעזאזל! את ורתם בנך ורונן וכולם! עם החיוך שלך והשכל שלך, לא רוצה לראות אותך יותר! לעולם!