הוא מפחיד אותי. הוא מאיים עליי. הוא מחרמן אותי.

אי היכולת הפיזית לזוז, הכליאה.

שנה, שנה של ריתוק עצמות, שנה של ריחוק, של געגוע. שנה בה אין האדם חופשי ללכת היכן ירצה. שנה של כבילה.

בניגוד למנהגי, לא אביע דעה נחרצת בעניין שחרור או אי-שחרור השבויים תמורת גלעד שליט. אני מבינה את ההתלבטות - יותר מהפחד שמא המחבלים המשוחררים יבצעו פיגועים נוספים, הפחד שמא יאמצו את החטיפה כשיטה...

אני רק יודעת שהפחד מהכליאה מרתק אותי למקומי, אך גם מרתק אותי מנטאלית. אני רק יודעת שצריך להחזיר את גלעד הביתה, אך שלא צריך לאפשר לאחרים לסבול גם. אני רק יודעת שצריך לתת לו הזדמנות לשקם את חייו, אך גם שאין לתת לאחרים לאבד את חייהם נפשית. אני רק יודעת שהמחשבה על גילעד ממלאה אותי פחד, רחמים וכאב, אך גם מסקרנת אותי...

אני רק יודעת שאני לא יודעת כלום, שאני מרגישה - לראשונה בשנתיים האחרונות - כפירור אבק חסר משמעות. אני יודעת שאני לא. אבל אני מרגישה, בנושא הזה, כל כך קטנה וחסרת חשיבות.

אני רק יודעת שאני תמימה בפנים, שאיני מצליחה להבין את המניע למלחמות. שאני שואפת להאמין, כמו ילדה, שהדברים פשוטים ושניתן פשוט ללחוץ ידיים, לשבת על כוס קפה, להחזיר את כולם הביתה ולחיות כאחים. שאיני מצליחה להבין את הרצון של האדם להרוס חיי אדם. שאיני מבינה מדוע אי אפשר פשוט לזרוק את הרובים, לשכב על הגב ולחפש יחדיו צורות בעננים, ולבַכות ביחד את כל מי שאבד תחת תל הפרחים ולא ישוב.