לפני מספר ימים הלכתי לספריה. מצאתי על העגלה את הספר שכותרתו צדה את עיני - "המסתורין של שלגיה וסינדרלה: מסע פרוידיאני אל נבכיהן של אגדות החלום".

מאז ומתמיד אהבתי אגדות. אהבתי לשמוע אגדות, אהבתי לחבר אגדות, אהבתי לדמיין שאני הנסיכה ששמרה על שתיקתה במשך שבע שנים ותפרה חולצות מסרפד כדי להפוך את אחיה הברבורים חזרה לבני אדם. אהבתי לחשוב על הנערה שנחטפה על ידי הדוב, אהבתי לשמוע על המלכה שרצתה שיהיה לה ילד, אהבתי לשמוע על האמהות החורגות הרעות.

עיינתי בספר בספרייה ושאלתי אותו. גיליתי עולם קסום שקצרה ידי מלתאר. גיליתי דברים נפלאים. גיליתי דברים שהפכו את מה שחשבתי על האגדות, על עצמי ועל המין האנושי. גיליתי מלכות ונסיכות השואפות למין עם אחיהן, גיליתי מכשפות הנאבקות למען המיניות התרבותית. גיליתי שגם בתוכי נמצאים המאוויים הקמאיים הקדמוניים.

גיליתי דברים שהעבירו צמרמורת בגווי, גיליתי דברים שהותירו אותי מרותקת לספר.

גיליתי שזה לא שרירותי כפי שחשבתי, גיליתי שיש בחלומותי יותר משחשבתי, גיליתי את זהותו האמיתית של הצפרדע. גיליתי דברים שמלאו אותי בכבוד ויראה להיסטורית המין האנושי.

גיליתי שזה נכון. למרות שזה השפיע עליי כל כך, לא חלמתי על זה, וחלומותיי לא השתנו. ומכאן: ניתוח החלומות הזה נכון. נכון. לרוב אני חולמת על ספרים שאני קוראת, במיוחד כשהם משפיעים וגוררים לשם את מחשבותיי בשעות הערות. אבל לא חלמתי על זה.

חבל לי להחזיר את הספר לספרייה. אולי יום אחד אקנה אותו.

אורי זילברשטייד, תודה על חווייה מרתקת, שתשנה את מחשבותיי על אגדות וחלומות לעד.