את הקטע הבא כתבתי כאשר שהיתי בסדנת הכתיבה בירושלים. הסוף קצת צורם לי, והשם הוא פשוט כי לא הצלחתי למצוא אחר - מה דעתכם?

לא היה מקום לספק כי המקל אותו אחז - מקל הינו; ולו היה מי מנסה לשכנעו כי טבעו שונה, היה ז'ורז'יאנו סוטר לו בכעס ומשיב כי כי אחיו הנגר גילף אותו עבורו, וכי לא יעלה על הדעת כי מקל זה - לא היה מקל. ובכל זאת, כל כמה שלא סביר היה העניין, חדל המקל להיות מקל. החל ללא סיבה לפלוט ניצוצות ולזוז כאילו אחז בו השד וקיבל חיים משלו. מובן מאליו כי כעת לא ניתן לקרוא למקל - מקל, ובכל זאת, חפץ זקוק לשם, ואת השם היאה ביותר - שרביט - לא יוכל ז'ורז'יאנו להעלות על שפתותיו בלא צליל לעג. לכן לא קרא לעצם בשם, כיוון שלצערו, הוא אכן בא לבד.

כאשר הסתחרר החפץ המאורך לראשונה והצביע על פח הזבל, הפך זה לתא טלפון; ולפני שהספיק ז'ורז'יאנו לבדוק האם תא זה, אולי, לא דורש מטבעות, החל למשכו החפץ הלאה ולבסוף נעצר, התקבע על חתול רחוב, שנהפך בקול פקיקה לגרב מסוגננת. ניסה ז'ורז'יאנו להשליך החפץ ממנו כאילו עשוי היה אש, אך חזר החפץ וזינק לתוך כף ידו כמו בומרנג, משכו הלאה-הלאה עד שבחר את הקורבן הבא: לחרדתו של ז'ורז'יאנו היתה זו ג'ורדאנה, אשתו מרובת הסנטרים של השכן. לפני שהספיקה לנעוץ בו את אחד המבטים המתחסדים ששמרה במיוחד בשבילו, מצאה עצמה מתבוננת בעולם מבעד לעיני מגף גבוה. ומאחר ולמגפיים אין עיניים (למיטב השגתו של המדע עד כה) הרי שז'ורז'יאנו מוטס ברחוב היה הדבר האחרון בו חזתה.

העצם המשיך להסתובב חסר שליטה ברחוב - ז'ורז'יאנו הצטער במיוחד על ששכנו הפך לקרפד ירוק עיניים לפני שהספיק להודות לז'ורז'יאנו כהלכה ולערוך את צוואתו בהתאם.

טראח! טיסן נייר של ילד הפך עצמו להליקופטר שעף לשמים - כשז'ורז'יאנו בתוכו. וכשנפתח החלון ז'ורז'יאנו כבר לא חש הפתעה או פליאה למראהַ של יד מכוסה בד שחור אשר השתייכה לאשה ארוכת אף וחבושת מצנפת, משתרבבת לתוך ההליקופטר וחוטפת את העצם הבלתי מזוהה - והיא התעופפה משם על מטאטאה, בידיה העב"מ של ז'ורז'יאנו, שנותר, המום, בהליקופטר - מנסה נואשות לכוונו חזרה לאדמה.