בקשת סליחה אינה קלה כלל ועיקר. בקשת סליחה היא הודאה בטעות, ורצון לתקן. בקשת סליחה היא בגרות. סליחה צריכה להיות אמיתית, לא זריקה חפוזה של "אני מצטערת, בסדר?" - צריך באמת להבין שהדבר שנעשה שגוי הוא ולהתחרט מעומק הלב. בקשת סליחה כזו ראויה - גם אם לא לסליחה, להערכה.

אין חובה לסלוח. כל עוד יכול להפעיל את שיקול דעתו - מה יותר חשוב? מה שיקרה אם אבקש סליחה או ההחלטה העצמית ש"דברים כאלו לא עושים לי"?

כל אחד מחליט בחייו פעמים רבות האם לסלוח האם לאו. כל אחת מההחלטות האלו משנה את מסלול חיינו - כמו כל דבר קטן שאנו עושים. התיאוריה על העולמות המקבילים גורסת כי בכל פעם שעומדת בפנינו בחירה או שקיימות מספר אפשרויות, ברגע שאחת מהן נבחרת - העולם מתפצל והאפשרות הזו מתקיימת במימד אחר. העולמות מתפתחים באופנים שונים לחלוטין, רק בגלל בחירות קטנות. זה ממחיש יפה מאד את העניין הזה.

אני, לדוגמה, החלטתי פעם אחת לא לסלוח על דבר גדול למדי ואין צורך להיות פילוסוף כדי לראות כיצד זה שינה את מסלול חיי. לא אפרט, אך לו הייתי סולחת, הייתי היום פקאצה! (בבחינת "אמור לי מי הם חבריך")

החלטתי לא לסלוח בגלל שאותה אחת החליטה שלא אכפת לה לרמוס אותי בכדי להגיע לפופולאריות חברתית, לאחר שהיינו חברות. אני לא סולחת בגלל שמי שעשתה דבר כזה פעם אחת, יכולה לעשות אותו פעם שנייה - ובגלל שלקחה לה שנה שלמה להבין שטעתה (אך המשיכה להתנהג כפי שהתנהגה בשעה שנידתה אותי חברתית - נו באמת, הרי היא תעשה זאת שוב!). שיקול נוסף היה כי פנינו בדרכים נפרדות והיא כבר היתה שונה ממני, בדרך בה לא רציתי להיות.

לקראת יום כיפור אני חושבת רבות על אותה החלטה לא לסלוח. חושבת רבות על בקשות סליחה שזכו להתעלמות. חושבת על מהלך החיים, ועל איך שמשק כנפיו של פרפר משנה אותם לחלוטין.

ערב יום כיפור יהיה יום ההולדת החמישה-עשר שלי. אני מצוברחת ומנסה לנבור ולחפש דרך לשמוח על כך. האם ההתחלה החדשה שנפרשת מולי בבת אחת - שנה חדשה, סליחות ושנתי השש-עשרה - נותנת לי אפשרות רבה יותר לבחון את דרכי ולראות האם אני פוסעת בשביל הנכון ומה עליי לעשות כדי להישאר עליו.