השנה, בפעם הראשונה, נכחתי שם. לצערי הגעתי עם הנוער העובד והלומד, אליו אני לא במיוחד מתחברת (הזלתי ריר לעבר חניכי נוער מרצ וחוגי הסיירות, כשהאחרונים הגיעו עם תיקים גדולים - ודאי הלכו לשם ברגל!), אך אני שמחה שהלכתי. לאחר יום עם דיונים בחברת אנשים שונים ממחוז חיפה היה מיוחד להגיע לכיכר שהיתה פשוט מלאה באנשים. מעולם לא ראיתי כל כך הרבה אנשים במקום אחד, וזה היה מפעים פשוט.

הדיונים של הנוע"ל לפני העצרת היו בקבוצת קטנות, שניתן לחלק לשלושה חלקים: שותקים, משתתתפים פעילים, צוחקים על המשתתפים הפעילים. אני מן הסתם הייתי שייכת לסוג השני, ואולי דיברתי מעט יותר מדי, אך כשיש לי מה לומר קשה לסתום את פי. מה שאכזב אותי יותר מכל היה שבמהלך ההפסקה אחד מחברי הקבוצה בה הייתי החליט ללגלג עליי - אך לרוע מזלו בחר לקיים שיחה זאת בדיוק ליד חברה טובה שלי, שהודיעה לי. במהלך השיחה לאחר מכן דאגתי שידע כי אני מודעת לכך ש"הריץ עליי דאחקות".

יותר ממה שזה פגע בי, כעסתי על המצב של החברה שלנו, ריקנית ונבובה ברובה, מתעניינת באפנה ומקטלגת את האדם אשר בוחר להעמיק מעט יותר, או לדבר על נושאים קצת יותר רציניים, כ"חפרן".

הבלגתי והתגברתי, וכך או כך, העצרת היתה די מדהימה.

בלונים, סטיקרים, סיכות בשקל, ויותר מכל - אווירה כללית. שמו"צניקים, נוע"לניקים, מרצניקים, פנסיונרים, אפילו קצת ערסים (קצת); קהילה מגוונת לכאורה, אך עם מכנה משותף אחיד - שמאל.

קוראי בלוג זה מודעים לשמאלניותי האדוקה, ולכן הרגשתי הכי בבית בעולם. היה מדהים להסתובב שם עם סטיקרים וסיכות וסמל ה-Peace הקבוע שלי ולראות עוד אנשים שחושבים בדיוק כמוני. הייתי ממש באופוריה, במיוחד בסיום העצרת. זה לא היה טקס זיכרון, זה היה מאורע של תקווה. הנאומים לא הדהימו אותי (מלבד הנאום היוצא-מן-הכלל של יובל רבין) אבל האווירה הכללית היתה מצויינת. אני לא זוכרת מתי פעם אחרונה, כשביקשתי ממישהו לעשן במקום אחר הוא כיבד את בקשתי. יש שימעיטו בערך דבר זה אך לי הוא אמר המון.

שרית חדד ורן דנקר הרגיזו אותי, אך לא היה בהופעתם בכדי לפגום בתחושתי הכללית. הייתי כמו סרדין בין כל האנשים, אבל מבפנים, לא הרגשתי לחוצה ומעוכה - מבפנים הרגשתי שמחה, מאושרת, מלאת תקווה לבאות.

לא אומר יותר מדי על הנאום של ברק, כיוון שהוא כבר זכה לסקירה שלילית ברובה, אבל הנאום של יובל רבין היה, כפי שכבר אמרתי, יוצא מן הכלל. מחיאות הכפיים בסיומו היו סוערות, ואני גאה לומר שתרמתי להן את חלקי, וגם במהלך הנאום - לאחר משפטים חוצבי להבות פרץ הקהל בתשואות. אולי היה חם בין המון האדם, אך זה היה - לפחות בעיני - חום חיובי של תקווה, של אחים.

המסכים לא אמרו לי כלום, הרגשתי כאילו אני צופה בטלוויזיה, והותרתי שתי חברות מאחור כשפילסתי דרך עם שתיים אחרות לקהל עצמו - מול הבמה. ליד הבלונים הגדולים שניתן לראות בתמונות.

לא היו יותר מדי דיבורים על רבין האיש, אלא על מורשתו, ובעיני כך זה צריך להיות - הוא היה אדם מדהים, אך מה שעלינו באמת לזכור זו דרך השלום.

הרשו לי לצטט ממה שאמר יובל רבין, משפט שנחרת בזכרוני: "אצבע אחת לחצה על ההדק, אך ידיים רבות הובילו אותה לשם".

ההסתה הציבורית גרמה למה שקרה, נתנה לעמיר לגיטימציה ומעין אישור למעשה שביצע. כל אחד ששתק, אשם; כל אחד שראה ושתק, אשם. אך יותר מכל אשמים האנשים שתלו כרזות - אשמים במה שקרה, כמעט כמו הרוצח.

עם סיום העצרת הושמעו שיר לשלום, Imagine ו-"עוד יבוא שלום עלינו". היה די מדהים לראות המוני אנשים מתפזרים מהמקום, אך כולם כמעט שרים את השירים. עם השיר האחרון נראו דילוגים, שירה קולנית ואופוריה כללית (אפשר להכניס אותי לכל שלושת התיאורים).

יש המאישימים את העצרת בהיותה פוליטית מדי, פחות על האיש, וקטנה מדי; אך אני אשוב בשנה הבאה וממליצה לכם לעשות כך גם, נהניתי וחזרתי עם תחושה חזקה של תקווה ושל אמונה בי, בסובב אותי, ובמדינה שלנו - להגיע לשלום.

- זהירות זהירות, פוסט נרקיסיסטי שאינו תואם את הנושאים עליהם כתבתי בזמן האחרון -

היום יום הולדתי. חמש עשרה שנים מלאו לי, חמש עשרה שנים מאז נולדתי. מחר אתחיל את שנתי השש-עשרה בעולם.

וכמה השניתי במרוצת הזמן! עד כתה ה', כלומר גיל אחת-עשרה, הייתי ילדה קטנה ותמימה, סטריאוטיפית מאד: עדינה ושקטה וטובה בלימודים. בתקופת הגן אפילו היו לי שתי קוקיות. בכתה ה', הכינוי "חנונית" שדבק בי גרם לי להסתיר את זהותי האמיתית - לא אכנס עכשיו לפרטים, אבל אנשים שחשבתי לחברי טיפסו עליי ומצאתי עצמי נאבקת להישאר עם הראש מעל המים ולשרוד, איכשהו, את השנה הזאת. הסתרתי את אהבתי לספרים וניסיתי להיות כמוהם, ניסיתי להיות כמו כולם.

בכתה ז' עברתי לבית ספר אחר, חדש, ייחודי, שהוציא ממני את הטוב שבי ואת הייחוד שבי. למדתי שאין כל רע במי שאני והיום אני מחצינה את אופיי. אני לא שונה! אני לא מוזרה! כל אחד שונה מאחרים בפנימיותו. השוני שנראה בי ביום-יום, וזיכה אותי בשלל כינויים, הוא לא שוני אמיתי, אלא העובדה שאני גאה במי שאני ולא מנסה להיות דומה לאחרים, לא מנסה להקשיב לאפנה.

והנה אני היום. שנתי האחרונה בבית הספר הזה. אבל אני יודעת שהוא לימד אותי מספיק ושאני חזקה מספיק וחסונה מספיק כדי לעמוד אל מול האנשים שלא מקבלים את ה"שוני" שבי. לעמוד מולם ולומר להם "זו אני!"

איך שהזמן רץ! פתאום גיל חמש עשרה, שנשמע מאד מפחיד. אני מרגישה עדיין קצת כמו ילדה קטנה בת עשר שמרגישה כאילו לעולם לא תגדל ותתבגר. כאילו שנה היא ארוכה כל כך שלעולם לא תעבור, ושנתיים זה נצח. ופתאום - כמה מהר עברו שנתיים! והיכן אני היום? ובעוד שנתיים אהיה בת שבע עשרה, ופתאום זה לא נראה לי רחוק, והמחשבה מפחידה אותי ומאיימת עליי ומטרידה אותי. תמיד רציתי לגדול כדי שיתייחסו אליי ברצינות, כדי שלא אקבל יחס של ילדה קטנה וטפשית. והיום אני רוצה להקפיא את הזמן ולא להתבגר, כי המחשבה על הזמן החולף מפחידה אותי, ואני לא רוצה לגדול. אני רוצה להצמיח כנפיים ולעוף לארץ לעולם לא.

ובכל זאת יש יופי בזמן החולף, שתקף כלפי כולם, ילדים ובני נוער ומבוגרים. הוא ישטוף אותי עמו אם ארצה ואם לאו, ועליי לנסות ולקבלו, לאחל לעצמי דברים לשנה הקרובה ולעתידי בכלל. אני גדלה ומתבגרת ומקבלת את עצמי והנה מיטב איחולי לעצמי, מאלו שקשורים בהחלטותי וצעדי שלי:

- התקדמות בכתיבה, התחום היצירתי האהוב עליי ושחזק למדי אצלי.

- פעילות אינטרנטית וחברתית פורה.

- הצלחה בלימודים, גם במתמטיקה.

- ניצול מירבי של השנה האחרונה הזאת בבית הספר שלי, של השנה האחרונה לפני גיל שש-עשרה, שהוא מעין סוף פסוק על הילדות.

- למידה לשמור על סדר בחפצי ובמחברות.

- שמירה על קשר טוב עם אנשים ועם חברותי.

- התקדמות בתחום החברתי, ולמידת מספר כלים חברתיים, מאחר וזה תחום חלש אצלי.

- אהבה עצמית וכבוד עצמי. גם לי יש זכויות!

- שמירה על יחסים טובים עם משפחתי וריבים מועטים, אם בכלל, עם אחי.

- הקשבה לעצמי והבנה של עצמי: מה אני רוצה? מה הגוף שלי מנסה לומר לי?

- למידה לקבל שינויים, כי הם חלק מהחיים.

- המשך גיבוש זהותי האישית.

- פעילות על פי העקרונות שלי ותרומה להם.

- קבלת העובדה שכל אחד עושה טעויות, גם אני.

- קבלת העובדה שאיני מושלמת וכך גם לא הסובבים אותי.

אאחל לעצמי גם שרולינג תכתוב עוד ספרים בעניין הארי פוטר, שאגלה דברים חדשים על הארי פוטר, שאגלה ספרים טובים חדשים, ושהאהבה הבלתי-אפשרית שלי תתממש (אנא אל תשאלו לפרטים).

ולעולם אאחל:

שבני האדם ילמדו להתפשר זה עם זה, שיחדל עירוב הדת עם הפוליטיקה, שנפנים את "איש באמונתו יחיה, כל עוד היא אינה פוגעת באחרים!"

שהאיזון הטבעי ישוב על כנו, שבני אדם ילמדו לחיות זה עם זה בשלום, באחווה ובאהבה.

אמן.

ושלעולם לא אפסיק.

זוכרים את "פרוייקט אהבים"? לצערי לא השתתפתי בו, אך מדובר בפרוייקט מבורך. ההתמקדות במה שאנו אוהבים תוביל אותנו, תמיד, לחייך יותר, לשמוח יותר, לחיות יותר. "הסתכלו בחצי הכוס המלאה" זה לא רק משפט - זו דרך חיים המובילה לאושר.

למה האדם צריך להביט במה שחסר ובמה שאין לו? למה האדם צריך להסתכל אחורה ולראות את מה שנפל בדרך בשיפולי הגבעה, במקום ללטוש עיניים בנוף הנפלא? למה האדם נועץ עיניו במה שאין לו ובמה שהוא לא אוהב?

מדובר בעולמנו הקר שגרם לנו לשכוח את טבענו. כשאני בטבע, כל מרירות נשכחת, ואני עומדת מתפעמת מול הוד הבריאה. אין ספק שבטבע קל יותר לאהוב (אך אנא אל תשאירו את צלחות הפלסטיק וקופסאות השימורים בשטח) ואני מאמינה שלמרות הדחף להסתכל ברע, אין הוא אנחנו ואין הוא טבענו. הרי נולדנו לחיות בטבע.

אהבה תמלא את חיינו בתקווה ואושר ושמחה. אני לא קיטשית - אני דוברת אמת. אני לא מדברת רק על אהבה רומנטית, אלא על כל דבר המעלה חיוך על שפתנו, כל דבר שטוב לנו אתו או לחשוב עליו. הדברים האלו הם הממלאים את חיינו בטוב ובשמחה. אם נתמקד במה שנאהב ובמה שיש לנו, יפחתו עד יפסקו המלחמות, מקרי האלימות והאונס. התמקדות - של כל אחד ואחד מאתנו - בטוב שבחיינו תוביל בטווח הרחוק לעולם טוב יותר. כל אחד ואחד מאתנו בעל הכוח להשפיע. על החיים שלכם, על העולם כולו. רק מחשבה קטנה על כך שאולי הלימודים מתחילים מוקדם, אבל לפחות יש שם אנשים שאתם מחבבים. יכולתי לומר "לפחות אין שם הרבה ערסים" אבל זה בדיוק הדבר נגדו אני מדברת. במקום לחשוב "ערסים זה רע" עדיף לחשוב "X הוא טוב". במקום לחשוב "אני לא אוהבת חורף"  אפשר לחשוב "אני אוהבת קיץ". חשיבה חיובית היא המפתח.

במקרה שלי, מדובר בסוג העצות שנותנים גם לעצמנו. מכירים את המצב בו אתם מעודדים מישהו וזקוקים שיאמרו לכם בדיוק את אותן המלים? זה המצב במקרה שלי. זו אחת הסיבות שכתבתי את הפוסט, וזו גם הסיבה שמחקתי את רשימת ה"שונאת" שלי, שלמכתחילה היתה "לא אוהבת" כי אני מאמינה שאנשים משתמשים במלה 'שנאה' בקלות ראש רבה מדי, כאשר הם מתכוונים לאי-חיבה גרידא. אבל למה לחשוב עליה בכלל? האין עלינו לחשוב על מה שיפה בחיינו? כן, על זה עלינו לחשוב ובדרך הזאת עלינו לצעוד לעתיד טוב יותר לנו ולילדינו.

אני נמצאת כעת בירושלים. אבלה עשרה ימים בסדנת כתיבה. אני לנה אצל סבא וסבתא שלי, והם פולנים מאד, אבל אני יכולה להסתדר. נעים פה ונחמד לבלות מחוץ לבית בו אנחנו שוכנים כרגע. הבית שלנו עובר שיפוץ, דבר לו התנגדתי נמרצות מאחר ויש לי נטייה להיקשר מהר למקומות וחפצים, וכשמדובר בבית שחייתי בו מגיל שנה וחצי - אני מנסה לראות את הטוב שבשיפוץ, וכרגע במיוחד אני צריכה שמישהו יאמר לי את כל אשר רשמתי בפוסט הנ"ל. הבית הזמני מרגיז אותי ואני נאלצת לחלוק חדר עם אחי - ואני אדם שקנאי לפרטיותו. בכל אופן, לפחות הקשר ביני לבין אחי מתהדק (רואים?).

אם לפחות חברותי היו מוצאות לנכון לנסות ולהבין אותי במקום לתקוף אותי בנושאים אחרים, אני מניחה שהיתה קלה עליי ההתמודדות. אבל אין לי בפני מי לשפוך את רגשותי בעניין כיוון שבכל פעם שאני מתחילה, הן צוחקות ומגחכות.

רואים כמה אני צריכה עידוד עכשיו? ובכלל, בעוד חמישה ימים מגיע סוף העולם - או במלים אחרות, הספר השביעי של הארי פוטר - ואני לחוצה מאד. לא רוצה שהסדרה תסתיים ועמה תקופת ההארי פוטר ההסטרית והנפלאה הזאת, אבל רוצה לדעת איך זה נגמר. כך או כך, זה יבוא. בתאריך המדובר אנטוש את האינטרנט עד שאסיים את הספר, ואני אומרת את זה עכשיו כי איני יודעת האם יהיו עדכונים עד אז. מדובר בשבוע עד שלושה, ואני אחזור - מצויידת בידע הקטלני (X מת! X מת!)

זהו. זה היה פוסט ארוך.

עריכה חשובה ביותר: לכל חובבי הארי פוטר שלא מעוניינים בספויילרים - קיבלתי התראות ספויילרים על וואלה, תפוז, Ynet, מאגלנט, cbs news, ליבג’רנל. אני שמעתי את המלה ’הארי פוטר’ ברשת ב. אבל אין לי מושג אם זה ספויילר או סתם אזכור - סתמתי מיד את האזניים. לכן אמליץ להמנע גם מהרדיו, כל כמה שאפשר.

אני מתחננת בכל לשון של בקשה שלא לכתוב ספויילרים בתגובות - כלומר פרטי עלילה מהספר השביעי. הספר הזה הוא הפעם האחרונה שלי לקרוא ספר הארי פוטר מהתחלה בלי לדעת לאן זה יוביל. בנוסף, בניגוד לרוב הספרים בעולמנו, אני לא יכולה לדעת בוודאות שהסוף יהיה טוב ושהגיבור לא ימות, מה שמעצים את החוויה. אם מישהו כותב ספויילר - שידע שהוא מקלקל לי את החוויה שהיא בערך החשובה לי ביותר בכל החיים. שידע שהוא אדם רע לב ואכזר. ושידע שאני אלשין עליו להוצאה, שתברר את כתובת ה-IP שלו ותעניש אותו כהוגן. זהו. אה, ושידע שרולינג כתבה במפורש באתר שלה שהיא מתחננת שלא להפיץ ספויילרים.

שימו לב - אחת התגובות מכילה ספויילר ואני לא יכולה למחוק אותה. אתה חלאת אנוש!