היא המורה הטובה ביותר שאי פעם ידעתי, דמבלדור עלי אדמות; האדם החכם ביותר שאני מכירה, מודל לחיקוי ולהערצה. מעולם לא הכרתי מישהי חכמה כל כך כמוה. המחנכת הטובה בעולם; היא איתנו 15 שעות שבועיות, מתייחסת לכל אחד באופן אישי ולא אוכל להתחיל ולתאר את סגולותיה. הכתה נראית נפלא ומגובשת יותר משאפשר לדמיין. אם הייתי לסבית הייתי מאוהבת בה, ואני חושבת שאני מאוהבת בה בכל מקרה... לא במובן הלסבי.

פתאום היא הודיעה לנו שככל הנראה, בשנה הבאה תחנך לא רק אותנו אלא גם את הכתה מתחתינו, כדי להגיע ל-22 או 25 השעות השבועיות שהיא רגילה ללמד. כאן המקום לציין, שאני לומדת בבית ספר ייחודי וקטן מאד, ויש כתה לכל שכבה. לפני שידעתי מה קורה פרצתי בדמעות. אני יודעת שזה אנוכי מצדי. אני מכירה את הכתה השניה ורות תועיל להם מאד; הם ילדותיים וטיפשים ברובם.

אבל לוותר על רות... אני יודעת מה יקרה, היא תבוא ללמד אותנו תנ"ך והיסטוריה ולשון, אבל לא תחנך אותנו באמת. אף מורה לא יכולה לחנך שתי כתות, אפילו לא היא. היא אומרת שזה לא יקרה, שהלב רק יתרחב, אבל אני, שתמיד מאמינה לה ולוקחת כל מלה שהיא אומרת בעיניים עצומות, יודעת שהפעם היא טועה. יודעת שלא, היא לא תוכל, היא תהיי כמורה מקצועית. אמרתי לה שבמקום תלמד כתות אחרות תנ"ך או לשון. היא השיבה שהיא שונאת להיות מורה מקצועית.

אני רוצה לצעוק עליה שכך תהיה רק מורה מקצועית ובכלל לא מחנכת! היא תשכח אותנו, לא תכיר אותנו לעומק כמו שהיא מכירה תמיד. פתאום אני רואה אותה ולוהט בי מן כעס שקרוב לשנאה, לה, לאדם שאני כל כך אוהבת. פתאום אני רואה את החברים שלי מהכתה השנייה ורוצה לצרוח עליהם שהם גנבו לי את רות. היא חיבקה אותי והרגשתי רע, רע כל כך.

היא התקשרה וביקשה שאחזור אליה. אני לא רוצה לחזור אליה! לא רוצה! רוצה לשכוח, להרחיק אותה ממני, מהפצע הכואב הזה. רוצה שיסגר. לא רוצה לדבר, רות! לא רוצה! מעולם לא התנגדתי להזדמנות לדבר איתך, עכשיו אני לא רוצה! לא רוצה אותך, לא רוצה לראות אותך, רוצה שתלכי לעזאזל! את ורתם בנך ורונן וכולם! עם החיוך שלך והשכל שלך, לא רוצה לראות אותך יותר! לעולם!

אני הולכת. אל תחפשו אותי. אאלץ להתחיל הכל מהתחלה; אבל לא אגיד לכם אפילו באיזו פלטפורמה, אם כאן בישראבלוג או במקום אחר. אתגעגע וזה קשה לי; עד שיש לי בלוג ובו קוראים קבועים. אבל אני צריכה ללכת, בגלל כמה חלאות - אין לי מלה אחרת - שלא מספיק כמה הכאיבו לי בכתה ה', היום באים ומחטטים בבלוג שלי. אין טעם... אני לא אוכל לכתוב בחופשיות, גם אם היא תפסיק להגיב כאן, לא אוכל לדעת אם היא עדיין קוראת.

לא, זו לא מישהי עם פיצול אישיות, אני פשוט לא בדיוק יודעת מי זאת. או זה. או הם.

אז להתראות, אין ברירה, אני צריכה לעזוב ולהשאיר מאחור שנה וחצי של בלוג.

ואולי זה יעיר אתכם לנזק שגרמתם, אנשים. הסתכלו בארכיון ותראו כמה זמן הבלוג הזה קיים; במה שלי לכתוב בה את הגיגי ואת תחושותי. אבל אני לא יכולה לסגור את הבלוג כי אין לי פרו. (וגם לא יהיה לי - בכסף הזה אפשר לקנות ספרים.)

טוב - אתם יודעים את האי-מייל שלי. הזדהו ואולי אתן לכם את הבלוג החדש. אם אשתכנע שאלו באמת אתם ולא הדר ומאיה ושאר החטטנים.

אוי, לאן העולם שלנו מתדרדר, אנשים תפשו קללות כדרך הביטוי הנוחה ביותר. למה, למה לשנוא כשאפשר לאהוב?... למה לחטט כשמבקשים בפירוש שלא?...

ולקוראים התמימים שלא עשו כל רע - קראו את התגובות בפוסט הקודם ותבינו מה קרה. הא, זה אפילו חרוז.

אחרי שבמשך שנה תמימה אנחנו כורתים אותם, מנצלים אותם לצרכינו, לא מתחשבים בהם - מגיע לעצים יום אחד שמוקדש כולו רק להם.

...אך האם זה מספיק?

התשובה שלי היא לא! לא ולא! לא צריך חג, צריך להתחשב תמיד בעצים! הפלנטה שלנו זועקת ממכאוב ואנו אדישים ליסוריה! העצים, ביטויה של אמא אדמה, מתנוססים, מייפים את הפלנטה, מאפשרים את החיים, מרתקים, מרגשים - ואנחנו לא מתייחסים אליהם! כורתים אותם באדישות!

עצים, עצים, האם אי פעם חשבתם עליהם לעומק?! הם לא סתם שומות של האדמה, לא ולא! הם יפהפיים מכל בר רפאלי שלא תהיה, והם אלו שמאפשרים לנו לחיות. הם נותנים לנו פירות, צל, אוויר... תחשבו על זה: בעבר עצים היו כמעט הצל היחיד. לולא הוא רבים היו מתים ממכת שמש (אם כי, וגם בזה אני רוצה לגעת בהמשך, השמש היתה פחות חזקה בגלל שהאוזון היה שלם). אז הם התחילו לבנות בניינים מעצים, בלעדיהם לא ניתן היה להתפתח ולהתקדם לבניינים מבטון... כלומר בלי עצים לא היינו קיימים עד היום.

ואתם רואים איך אנחנו מחזירים להם?! ולא, כריתת יערות הגשם בשביל שטחי מרעה לפרות של מקדונלדס זה לא החזרת טובה.

וכאילו שלא מספיק שאנחנו רוצחים אותם בדם קר, אנחנו הורסים את מקומות המחייה שלהם - חוצבים בהרים, אוכלים את שוכניהם... ואם אנחנו מגדלים אותם זה מתוך אגואיזם - פירות! פירות!

בני אדם קוראים לזבובים ופרעושים מזיקים, אבל הו לא, אנחנו בעצמו מזיקים! אתם יודעים מה זה הצונאמי?! יודעים?! הצונאמי זה נסיון של כדור הארץ להדביר אותנו!!!

נתנו לנו פלנטה מדהימה לכל החושים שלנו וגם מעבר להם, מתנה שעולה על כל דמיון הפלנטה הזאת, ואנחנו בתמורה משחיטים אותה...

אתם יודעים מה יקרה אם ימשך אפקט החממה?! תנו לי לספר לכם: מה שמונע את עידן הקרח הוא כעין 'סרט נע' שמביא מים מהאזור הטרופי צפונה. עכשיו, מים מתוקים הורסים את ה'סרט הנע' הזה (בעידן הקרח הקודם לקח לו 1500 שנים לחזור לקדמותו). התחממות כדור הארץ גורמת לעוד מים להתאדות, משמע לעוד גשמים לרדת, משמע עוד מים מתוקים יכנסו ל'סרט הנע', משמע הוא יפסיק לפעול, משמע יהיה עידן קרח נוסף.

אנחנו כבר מרגישים את השפעות התחממות כדור הארץ. בעוד עשר שנים, אני בספק אם הפלנטה הזו תהיה ראויה למגורים. ואני לא אתפלא אם בעוד ששים-שבעים שנה יחלו התהליכים לקראת עידן הקרח.

אתם יכולים להגיד 'מה אכפת לי, אני לא אחיה אז'. תחשבו על האבות שלנו... מה אם הם היו אומרים אותו הדבר?! היינו קיימים היום?!

אתם יכולים להגיד 'מה אכפת לי, אנחנו נגור כבר במושבות חלל'. אז בתגובה אני אצעק: אתם טיפשים! טיפשים, כפויי טובה, תועבות!

כן, תועבות!

אנחנו הורסים פלנטה, אומרים 'אופס, קילקלתי, בואו נלך לקלקל את שאר העולם!'

בני אדם הם היצורים המזוויעים ביותר שאי פעם התקיימו (אני מקווה; אם אי פעם היו גרועים מהם... אני לא רוצה לחשוב על זה).

כאילו שלא מספיק שאנחנו הורסים את העולם ומשתלטים על שאר היקום, אנחנו גם לא מאוחדים בינינו!

העולם לא מאוחד, הוא מחולק למדינות וגזעים! אפילו הגזעים השונים לא מאוחדים ביניהם! האפריקאים מפלים את הנשים, הערבים מחולקים לאינספור מדינות, ואנחנו - קורבן לשנאה כה רבה - מחולקים בדרכים כה רבות!! חרדים, חילונים, ימנים, שמאלנים, פקאצות, פריקים - אלוהים ישמור למה אנחנו לא מאוחדים לעזאזל?!

העולם אחד ופרקנו אותו לחלקים, אנשים, הוא עובד טוב יותר כחתיכה אחת!

שמעתי לפני שבוע את אחד הדברים המזוויעים ביותר שיצא לי לשמוע - נאס"א מוכרת דונמים מהירח.

אז נאס"א מותק, מי אמר שהירח שלך?! האא?! אז נחתתם שם ראשונים, סוו וואט?!

הירח שייך לכולם!! כולם!!! אף פעם לא קרה לכם שהייתם עצובים והסתכלתם על הירח, שהתעודדתם ממראהו?! הירח שייך לכולם!!! מה זה להסתכל על הירח ולחשוב שאנשים בטוחים שיש להם פיסה ממנו, ששייכת רק להם?! אני לא מעוצבנת על זה כי זה לא פרקטי, אלא להפך, אני מעוצבנת בגלל הסיבה הלא פרקטית.

מה יקרה לעולם שלנו?! העולם היקר שלנו?! יקר מכל כסף וזהב?! מה אנחנו עושים לו?!?!?!

בקיצור, אנשים, תתחילו להתאפס. ואם אתם לא מסוגלים לחסוך בעץ בכל השנה... טוב, לפחות טעו עץ פעם אחת בשנה... לפחות זה... תנו לעצים את הכבוד המגיע להם...

יצא לי פוסט עצבני-משהו...