הוולפייפר הזה גרם לי לחשוב מעט על מוות, על אנשים שמתו, ועל ההצגה שלו בספרי הארי פוטר (אל דאגה - ללא ספויילרים לספר השביעי עד לנקודה בה זה מצויין במפורש).
Not gone... Just beyond the veil
ההתייחסות לסיריוס בסוף גורעת מהיופי בעיני. לטובת אלו שלא בקיאים בסדרת הארי פוטר - סיריוס מת כתוצאה מנפילה מעבר לפרגוד שככל הנראה משמש מעבר בין עולם החיים לעולם המתים. המונח "מעבר לפרגוד" משמש כעת את חובבי הארי פוטר לציון דמויות שמתו. האמת היא שפרגוד הוא לא תרגום מדוייק, "וילון" נכון יותר, אבל זה נשמע רע ("סיריוס נרצח בברוטאליות על ידי וילון").
לא צריך להיות פוטריסטים חפרניים כמוני כדי להבין את גישתה של רולינג לעניין המוות. רולינג גורסת כי מוות הוא חלק מהחיים, דבר טבעי, שיש לקבלו ככזה. אין לגרום מוות לאחרים ויש להיאבק במקרה של סכנת חיים - אך מוות הוא דבר שקורה לכולם בסופו של דבר, טובים כרעים.
הוריו של הארי, סיריוס, דמבלדור ועוד רבים-רבים נמצאים מעבר לפרגוד. אבל הם עדיין קיימים; הם לא עוזבים אותנו לעולם. הופעתם של הוריו בספר הרביעי (כהדים) מסייעת להארי להתמודד ולהינצל. הפטרונוס של הארי - מגן כוח חיובי השומר על מזמנו מפני סוהרסנים, שהם התגלמות גשמית של דיכאון ולובש צורה ייחודית לכל קוסם או מכשפה - לובש את צורתו של אביו; וכמו שמיטיב לנסח זאת דמבלדור בספר השלישי: "You think the dead we have loved ever truly leave us? You think that we don't recall them more clearly than ever in times of of great trouble? Your father is alive in you, Harry, and shows himself most plainly when you have need of him. How else could you produce that particular patronus? Prongs rode again last night." (יש לי רק את הגרסה האנגלית של הספר הזה, מצטערת)
בעיני הקטע הזה הוא אחד מהקטעים המבטאים טוב מכל את רוח הסדרה. לא מדובר רק בסיפור על קוסם שמנפנף בשרביט וצריך להציל את העולם - מדובר בסיפור על ילד המתמודד עם יתמות ועם עול גדול, ולמרות שהוא גיבור - הוא מעל הכל ילד, וילד זקוק להוריו. במהלך כל אחד מהספרים אנחנו רואים התגשמויות של רגשות ודברים מטאפיזיים באופן גשמי - הפטרונוס, אושר; הסוהרסן, דיכאון; הבוגארט, פחד; ושלל דברים נוספים - ידוע כי אהבה חזקה לאדם עושה לו טוב, אבל בספרי הארי פוטר אנחנו רואים התגשמות מוחלטת של זה בהקרבתה של לילי, אמו של הארי, שהצילה אותו מהמוות בזכות הקרבתה. כאשר וולדמורט נכנס בהארי בספר החמישי, הוא לא יכול לשהות שם יותר כאשר לבו של הארי מתמלא ברגש מהמחשבה על כך שהוא עומד להתאחד עם סיריוס - וכאן אנו רואים ביטוי משכנע לכך שלאהבה כוח רב מן השנאה.
כך גם עם המוות. רבים אומרים שהאנשים שאהבו צופים בהם ומגינים עליהם; בסדרת הארי פוטר זה קורה שוב ושוב. בספר הראשון, אהבתו של הארי להוריו היא שמאפשרת לו לראות בראי של ינפתא את מקום מחבואה של אבן החכמים ולא להתפתות על ידי וולדמורט; בספר השלישי הארי מזמן פטרונוס הלובש צורת אייל, כלומר אביו, ומגן עליו מפני הדיכאון והחשכה של הסוהרסנים; בספר הרביעי חזרת הד שלהם באמצעות הפריורי אינקאנטאנטם (תופעת הפיכת כשפים) מאפשרת להארי להימלט ממש מבין ציפורניו של וולדמורט; אלו הדוגמאות הברורות והחזקות, אך אם תסתכלו היטב תראו בכל אחד מן הספרים ביטויים ללבטים שאחזו בהארי ונגעו בהוריו, והמחשבה עליהם או אינטואיציה טובה היא שאיפשרה לו לבחור נכון. אם תסתכלו תראו שלהארי יש אינטואיציה יוצאת מן הכלל. חלק מזה קשור אליו, אבל חלק מזה קשור לדעתי גם להוריו, שמכוונים אותו - לא מלמעלה, לא מגן עדן - זה לא קשור לאמונה דתית. הם מכוונים אותו בתוכו, כי הם חיים בתוכו.
הזכרונות של המתים ומי שהיו ממשיכים לחיות בנו ולפעם בנו. מי שמת, לא נעלם - הוא רק מעבר לפרגוד.
מכאן והלאה הפוסט כולל ספויילרים חזקים לספר השביעי. ראו הוזהרתם. כדי לקרוא אותם סמנו את הקטע - הם מולבנים.
הספר השביעי הוא הדוגמה הכי טובה ליחס למוות. "אבן ההחייאה" לא תחזיר באמת, בשר ודם, את מי שמת; כי מי שמת הוא מת. אבל זה לא הופך אותו לא-קיים עוד - מוות הוא לא כמו Shift-Delete במחשב. הם עדיין קיימים, בתוך הארי. אוליבנדר יצרן השרביטים מסביר להארי כי קוסם יכול לנתב את כוחו דרך כל דבר; האנשים שהארי אהב התקיימו בו, אך האבן איפשרה להם ללבוש צורה - שימו לב כי דמויותיהם נעלמות כשהארי שומט את האבן, אך רק דמויותיהם נעלמות; הם לא מתים שנית, הם עדיין קיימים, בדיוק באותו האופן.
אדון המוות הוא לא וולדמורט, הוא לא מי שייצר כמות גדולה של הורקרוקסים; לא מי שיגבור על המוות. אדון המוות הוא הארי, כי הארי קיבל את המוות כחלק מהחיים. מוות הוא גורלו של כל יצור חי, גם וולדמורט - הנסיון לגבור על המוות מועד לכישלון והוא שיביא את המוות מהר יותר. שימו לב לכך שוולדמורט מת בגיל 71 - זהו גיל מבוגר למוגלגים, אך עדיין לא גיל שבו מתים. וקוסמים חיים יותר ממוגלגים (נאמר ע"י רולינג בראיון). לו וולדמורט לא היה מתעקש למתוח את חייו מעבר ומעבר לנורמלי, היה חי חיים ארוכים ממה שחי בפועל. לדעתי דבר יפה היו לו וולדמורט היה חוטף את אבן החכמים מניקולס פלאמל, חוזר באמצעותה והורג אותו - זה היה מדגיש את העניין. נסיון להמנע ממשהו מביא אותו - כפי שמדגימים סיפורים שונים על נבואות, בכללן ה-נבואה של הארי פוטר, הסיפור על אדיפוס, אגדת הארגז המעופף ועוד.
דמויות הוריו, סיריוס ורמוס הן שמאפשרות להארי לצעוד אל גורלו. שוב ושוב לאורך הסדרה המחשבות עליהם והקיום שלהם בו מציל אותו.
ועכשיו לנושא קצת אחר בעניין הארי פוטר: אם אני כבר מדברת על הספר השביעי, אני חייבת לומר שהאהבה של לילי וסוורוס היתה בעיני סיפור האהבה היפה ביותר בסדרה, אולי היפה ביותר שקראתי. למרות שה"מוות" של הארי גרם לי להתנהג כממטרה אנושית, אני חושבת שבדיעבד מה שטלטל אותי יותר מכל הוא חייו - ומותו - של סוורוס סנייפ.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
