השנה, בפעם הראשונה, נכחתי שם. לצערי הגעתי עם הנוער העובד והלומד, אליו אני לא במיוחד מתחברת (הזלתי ריר לעבר חניכי נוער מרצ וחוגי הסיירות, כשהאחרונים הגיעו עם תיקים גדולים - ודאי הלכו לשם ברגל!), אך אני שמחה שהלכתי. לאחר יום עם דיונים בחברת אנשים שונים ממחוז חיפה היה מיוחד להגיע לכיכר שהיתה פשוט מלאה באנשים. מעולם לא ראיתי כל כך הרבה אנשים במקום אחד, וזה היה מפעים פשוט.

הדיונים של הנוע"ל לפני העצרת היו בקבוצת קטנות, שניתן לחלק לשלושה חלקים: שותקים, משתתתפים פעילים, צוחקים על המשתתפים הפעילים. אני מן הסתם הייתי שייכת לסוג השני, ואולי דיברתי מעט יותר מדי, אך כשיש לי מה לומר קשה לסתום את פי. מה שאכזב אותי יותר מכל היה שבמהלך ההפסקה אחד מחברי הקבוצה בה הייתי החליט ללגלג עליי - אך לרוע מזלו בחר לקיים שיחה זאת בדיוק ליד חברה טובה שלי, שהודיעה לי. במהלך השיחה לאחר מכן דאגתי שידע כי אני מודעת לכך ש"הריץ עליי דאחקות".

יותר ממה שזה פגע בי, כעסתי על המצב של החברה שלנו, ריקנית ונבובה ברובה, מתעניינת באפנה ומקטלגת את האדם אשר בוחר להעמיק מעט יותר, או לדבר על נושאים קצת יותר רציניים, כ"חפרן".

הבלגתי והתגברתי, וכך או כך, העצרת היתה די מדהימה.

בלונים, סטיקרים, סיכות בשקל, ויותר מכל - אווירה כללית. שמו"צניקים, נוע"לניקים, מרצניקים, פנסיונרים, אפילו קצת ערסים (קצת); קהילה מגוונת לכאורה, אך עם מכנה משותף אחיד - שמאל.

קוראי בלוג זה מודעים לשמאלניותי האדוקה, ולכן הרגשתי הכי בבית בעולם. היה מדהים להסתובב שם עם סטיקרים וסיכות וסמל ה-Peace הקבוע שלי ולראות עוד אנשים שחושבים בדיוק כמוני. הייתי ממש באופוריה, במיוחד בסיום העצרת. זה לא היה טקס זיכרון, זה היה מאורע של תקווה. הנאומים לא הדהימו אותי (מלבד הנאום היוצא-מן-הכלל של יובל רבין) אבל האווירה הכללית היתה מצויינת. אני לא זוכרת מתי פעם אחרונה, כשביקשתי ממישהו לעשן במקום אחר הוא כיבד את בקשתי. יש שימעיטו בערך דבר זה אך לי הוא אמר המון.

שרית חדד ורן דנקר הרגיזו אותי, אך לא היה בהופעתם בכדי לפגום בתחושתי הכללית. הייתי כמו סרדין בין כל האנשים, אבל מבפנים, לא הרגשתי לחוצה ומעוכה - מבפנים הרגשתי שמחה, מאושרת, מלאת תקווה לבאות.

לא אומר יותר מדי על הנאום של ברק, כיוון שהוא כבר זכה לסקירה שלילית ברובה, אבל הנאום של יובל רבין היה, כפי שכבר אמרתי, יוצא מן הכלל. מחיאות הכפיים בסיומו היו סוערות, ואני גאה לומר שתרמתי להן את חלקי, וגם במהלך הנאום - לאחר משפטים חוצבי להבות פרץ הקהל בתשואות. אולי היה חם בין המון האדם, אך זה היה - לפחות בעיני - חום חיובי של תקווה, של אחים.

המסכים לא אמרו לי כלום, הרגשתי כאילו אני צופה בטלוויזיה, והותרתי שתי חברות מאחור כשפילסתי דרך עם שתיים אחרות לקהל עצמו - מול הבמה. ליד הבלונים הגדולים שניתן לראות בתמונות.

לא היו יותר מדי דיבורים על רבין האיש, אלא על מורשתו, ובעיני כך זה צריך להיות - הוא היה אדם מדהים, אך מה שעלינו באמת לזכור זו דרך השלום.

הרשו לי לצטט ממה שאמר יובל רבין, משפט שנחרת בזכרוני: "אצבע אחת לחצה על ההדק, אך ידיים רבות הובילו אותה לשם".

ההסתה הציבורית גרמה למה שקרה, נתנה לעמיר לגיטימציה ומעין אישור למעשה שביצע. כל אחד ששתק, אשם; כל אחד שראה ושתק, אשם. אך יותר מכל אשמים האנשים שתלו כרזות - אשמים במה שקרה, כמעט כמו הרוצח.

עם סיום העצרת הושמעו שיר לשלום, Imagine ו-"עוד יבוא שלום עלינו". היה די מדהים לראות המוני אנשים מתפזרים מהמקום, אך כולם כמעט שרים את השירים. עם השיר האחרון נראו דילוגים, שירה קולנית ואופוריה כללית (אפשר להכניס אותי לכל שלושת התיאורים).

יש המאישימים את העצרת בהיותה פוליטית מדי, פחות על האיש, וקטנה מדי; אך אני אשוב בשנה הבאה וממליצה לכם לעשות כך גם, נהניתי וחזרתי עם תחושה חזקה של תקווה ושל אמונה בי, בסובב אותי, ובמדינה שלנו - להגיע לשלום.

- זהירות זהירות, פוסט נרקיסיסטי שאינו תואם את הנושאים עליהם כתבתי בזמן האחרון -

היום יום הולדתי. חמש עשרה שנים מלאו לי, חמש עשרה שנים מאז נולדתי. מחר אתחיל את שנתי השש-עשרה בעולם.

וכמה השניתי במרוצת הזמן! עד כתה ה', כלומר גיל אחת-עשרה, הייתי ילדה קטנה ותמימה, סטריאוטיפית מאד: עדינה ושקטה וטובה בלימודים. בתקופת הגן אפילו היו לי שתי קוקיות. בכתה ה', הכינוי "חנונית" שדבק בי גרם לי להסתיר את זהותי האמיתית - לא אכנס עכשיו לפרטים, אבל אנשים שחשבתי לחברי טיפסו עליי ומצאתי עצמי נאבקת להישאר עם הראש מעל המים ולשרוד, איכשהו, את השנה הזאת. הסתרתי את אהבתי לספרים וניסיתי להיות כמוהם, ניסיתי להיות כמו כולם.

בכתה ז' עברתי לבית ספר אחר, חדש, ייחודי, שהוציא ממני את הטוב שבי ואת הייחוד שבי. למדתי שאין כל רע במי שאני והיום אני מחצינה את אופיי. אני לא שונה! אני לא מוזרה! כל אחד שונה מאחרים בפנימיותו. השוני שנראה בי ביום-יום, וזיכה אותי בשלל כינויים, הוא לא שוני אמיתי, אלא העובדה שאני גאה במי שאני ולא מנסה להיות דומה לאחרים, לא מנסה להקשיב לאפנה.

והנה אני היום. שנתי האחרונה בבית הספר הזה. אבל אני יודעת שהוא לימד אותי מספיק ושאני חזקה מספיק וחסונה מספיק כדי לעמוד אל מול האנשים שלא מקבלים את ה"שוני" שבי. לעמוד מולם ולומר להם "זו אני!"

איך שהזמן רץ! פתאום גיל חמש עשרה, שנשמע מאד מפחיד. אני מרגישה עדיין קצת כמו ילדה קטנה בת עשר שמרגישה כאילו לעולם לא תגדל ותתבגר. כאילו שנה היא ארוכה כל כך שלעולם לא תעבור, ושנתיים זה נצח. ופתאום - כמה מהר עברו שנתיים! והיכן אני היום? ובעוד שנתיים אהיה בת שבע עשרה, ופתאום זה לא נראה לי רחוק, והמחשבה מפחידה אותי ומאיימת עליי ומטרידה אותי. תמיד רציתי לגדול כדי שיתייחסו אליי ברצינות, כדי שלא אקבל יחס של ילדה קטנה וטפשית. והיום אני רוצה להקפיא את הזמן ולא להתבגר, כי המחשבה על הזמן החולף מפחידה אותי, ואני לא רוצה לגדול. אני רוצה להצמיח כנפיים ולעוף לארץ לעולם לא.

ובכל זאת יש יופי בזמן החולף, שתקף כלפי כולם, ילדים ובני נוער ומבוגרים. הוא ישטוף אותי עמו אם ארצה ואם לאו, ועליי לנסות ולקבלו, לאחל לעצמי דברים לשנה הקרובה ולעתידי בכלל. אני גדלה ומתבגרת ומקבלת את עצמי והנה מיטב איחולי לעצמי, מאלו שקשורים בהחלטותי וצעדי שלי:

- התקדמות בכתיבה, התחום היצירתי האהוב עליי ושחזק למדי אצלי.

- פעילות אינטרנטית וחברתית פורה.

- הצלחה בלימודים, גם במתמטיקה.

- ניצול מירבי של השנה האחרונה הזאת בבית הספר שלי, של השנה האחרונה לפני גיל שש-עשרה, שהוא מעין סוף פסוק על הילדות.

- למידה לשמור על סדר בחפצי ובמחברות.

- שמירה על קשר טוב עם אנשים ועם חברותי.

- התקדמות בתחום החברתי, ולמידת מספר כלים חברתיים, מאחר וזה תחום חלש אצלי.

- אהבה עצמית וכבוד עצמי. גם לי יש זכויות!

- שמירה על יחסים טובים עם משפחתי וריבים מועטים, אם בכלל, עם אחי.

- הקשבה לעצמי והבנה של עצמי: מה אני רוצה? מה הגוף שלי מנסה לומר לי?

- למידה לקבל שינויים, כי הם חלק מהחיים.

- המשך גיבוש זהותי האישית.

- פעילות על פי העקרונות שלי ותרומה להם.

- קבלת העובדה שכל אחד עושה טעויות, גם אני.

- קבלת העובדה שאיני מושלמת וכך גם לא הסובבים אותי.

אאחל לעצמי גם שרולינג תכתוב עוד ספרים בעניין הארי פוטר, שאגלה דברים חדשים על הארי פוטר, שאגלה ספרים טובים חדשים, ושהאהבה הבלתי-אפשרית שלי תתממש (אנא אל תשאלו לפרטים).

ולעולם אאחל:

שבני האדם ילמדו להתפשר זה עם זה, שיחדל עירוב הדת עם הפוליטיקה, שנפנים את "איש באמונתו יחיה, כל עוד היא אינה פוגעת באחרים!"

שהאיזון הטבעי ישוב על כנו, שבני אדם ילמדו לחיות זה עם זה בשלום, באחווה ובאהבה.

אמן.

הוא מפחיד אותי. הוא מאיים עליי. הוא מחרמן אותי.

אי היכולת הפיזית לזוז, הכליאה.

שנה, שנה של ריתוק עצמות, שנה של ריחוק, של געגוע. שנה בה אין האדם חופשי ללכת היכן ירצה. שנה של כבילה.

בניגוד למנהגי, לא אביע דעה נחרצת בעניין שחרור או אי-שחרור השבויים תמורת גלעד שליט. אני מבינה את ההתלבטות - יותר מהפחד שמא המחבלים המשוחררים יבצעו פיגועים נוספים, הפחד שמא יאמצו את החטיפה כשיטה...

אני רק יודעת שהפחד מהכליאה מרתק אותי למקומי, אך גם מרתק אותי מנטאלית. אני רק יודעת שצריך להחזיר את גלעד הביתה, אך שלא צריך לאפשר לאחרים לסבול גם. אני רק יודעת שצריך לתת לו הזדמנות לשקם את חייו, אך גם שאין לתת לאחרים לאבד את חייהם נפשית. אני רק יודעת שהמחשבה על גילעד ממלאה אותי פחד, רחמים וכאב, אך גם מסקרנת אותי...

אני רק יודעת שאני לא יודעת כלום, שאני מרגישה - לראשונה בשנתיים האחרונות - כפירור אבק חסר משמעות. אני יודעת שאני לא. אבל אני מרגישה, בנושא הזה, כל כך קטנה וחסרת חשיבות.

אני רק יודעת שאני תמימה בפנים, שאיני מצליחה להבין את המניע למלחמות. שאני שואפת להאמין, כמו ילדה, שהדברים פשוטים ושניתן פשוט ללחוץ ידיים, לשבת על כוס קפה, להחזיר את כולם הביתה ולחיות כאחים. שאיני מצליחה להבין את הרצון של האדם להרוס חיי אדם. שאיני מבינה מדוע אי אפשר פשוט לזרוק את הרובים, לשכב על הגב ולחפש יחדיו צורות בעננים, ולבַכות ביחד את כל מי שאבד תחת תל הפרחים ולא ישוב.