השנה, בפעם הראשונה, נכחתי שם. לצערי הגעתי עם הנוער העובד והלומד, אליו אני לא במיוחד מתחברת (הזלתי ריר לעבר חניכי נוער מרצ וחוגי הסיירות, כשהאחרונים הגיעו עם תיקים גדולים - ודאי הלכו לשם ברגל!), אך אני שמחה שהלכתי. לאחר יום עם דיונים בחברת אנשים שונים ממחוז חיפה היה מיוחד להגיע לכיכר שהיתה פשוט מלאה באנשים. מעולם לא ראיתי כל כך הרבה אנשים במקום אחד, וזה היה מפעים פשוט.

הדיונים של הנוע"ל לפני העצרת היו בקבוצת קטנות, שניתן לחלק לשלושה חלקים: שותקים, משתתתפים פעילים, צוחקים על המשתתפים הפעילים. אני מן הסתם הייתי שייכת לסוג השני, ואולי דיברתי מעט יותר מדי, אך כשיש לי מה לומר קשה לסתום את פי. מה שאכזב אותי יותר מכל היה שבמהלך ההפסקה אחד מחברי הקבוצה בה הייתי החליט ללגלג עליי - אך לרוע מזלו בחר לקיים שיחה זאת בדיוק ליד חברה טובה שלי, שהודיעה לי. במהלך השיחה לאחר מכן דאגתי שידע כי אני מודעת לכך ש"הריץ עליי דאחקות".

יותר ממה שזה פגע בי, כעסתי על המצב של החברה שלנו, ריקנית ונבובה ברובה, מתעניינת באפנה ומקטלגת את האדם אשר בוחר להעמיק מעט יותר, או לדבר על נושאים קצת יותר רציניים, כ"חפרן".

הבלגתי והתגברתי, וכך או כך, העצרת היתה די מדהימה.

בלונים, סטיקרים, סיכות בשקל, ויותר מכל - אווירה כללית. שמו"צניקים, נוע"לניקים, מרצניקים, פנסיונרים, אפילו קצת ערסים (קצת); קהילה מגוונת לכאורה, אך עם מכנה משותף אחיד - שמאל.

קוראי בלוג זה מודעים לשמאלניותי האדוקה, ולכן הרגשתי הכי בבית בעולם. היה מדהים להסתובב שם עם סטיקרים וסיכות וסמל ה-Peace הקבוע שלי ולראות עוד אנשים שחושבים בדיוק כמוני. הייתי ממש באופוריה, במיוחד בסיום העצרת. זה לא היה טקס זיכרון, זה היה מאורע של תקווה. הנאומים לא הדהימו אותי (מלבד הנאום היוצא-מן-הכלל של יובל רבין) אבל האווירה הכללית היתה מצויינת. אני לא זוכרת מתי פעם אחרונה, כשביקשתי ממישהו לעשן במקום אחר הוא כיבד את בקשתי. יש שימעיטו בערך דבר זה אך לי הוא אמר המון.

שרית חדד ורן דנקר הרגיזו אותי, אך לא היה בהופעתם בכדי לפגום בתחושתי הכללית. הייתי כמו סרדין בין כל האנשים, אבל מבפנים, לא הרגשתי לחוצה ומעוכה - מבפנים הרגשתי שמחה, מאושרת, מלאת תקווה לבאות.

לא אומר יותר מדי על הנאום של ברק, כיוון שהוא כבר זכה לסקירה שלילית ברובה, אבל הנאום של יובל רבין היה, כפי שכבר אמרתי, יוצא מן הכלל. מחיאות הכפיים בסיומו היו סוערות, ואני גאה לומר שתרמתי להן את חלקי, וגם במהלך הנאום - לאחר משפטים חוצבי להבות פרץ הקהל בתשואות. אולי היה חם בין המון האדם, אך זה היה - לפחות בעיני - חום חיובי של תקווה, של אחים.

המסכים לא אמרו לי כלום, הרגשתי כאילו אני צופה בטלוויזיה, והותרתי שתי חברות מאחור כשפילסתי דרך עם שתיים אחרות לקהל עצמו - מול הבמה. ליד הבלונים הגדולים שניתן לראות בתמונות.

לא היו יותר מדי דיבורים על רבין האיש, אלא על מורשתו, ובעיני כך זה צריך להיות - הוא היה אדם מדהים, אך מה שעלינו באמת לזכור זו דרך השלום.

הרשו לי לצטט ממה שאמר יובל רבין, משפט שנחרת בזכרוני: "אצבע אחת לחצה על ההדק, אך ידיים רבות הובילו אותה לשם".

ההסתה הציבורית גרמה למה שקרה, נתנה לעמיר לגיטימציה ומעין אישור למעשה שביצע. כל אחד ששתק, אשם; כל אחד שראה ושתק, אשם. אך יותר מכל אשמים האנשים שתלו כרזות - אשמים במה שקרה, כמעט כמו הרוצח.

עם סיום העצרת הושמעו שיר לשלום, Imagine ו-"עוד יבוא שלום עלינו". היה די מדהים לראות המוני אנשים מתפזרים מהמקום, אך כולם כמעט שרים את השירים. עם השיר האחרון נראו דילוגים, שירה קולנית ואופוריה כללית (אפשר להכניס אותי לכל שלושת התיאורים).

יש המאישימים את העצרת בהיותה פוליטית מדי, פחות על האיש, וקטנה מדי; אך אני אשוב בשנה הבאה וממליצה לכם לעשות כך גם, נהניתי וחזרתי עם תחושה חזקה של תקווה ושל אמונה בי, בסובב אותי, ובמדינה שלנו - להגיע לשלום.

בקשת סליחה אינה קלה כלל ועיקר. בקשת סליחה היא הודאה בטעות, ורצון לתקן. בקשת סליחה היא בגרות. סליחה צריכה להיות אמיתית, לא זריקה חפוזה של "אני מצטערת, בסדר?" - צריך באמת להבין שהדבר שנעשה שגוי הוא ולהתחרט מעומק הלב. בקשת סליחה כזו ראויה - גם אם לא לסליחה, להערכה.

אין חובה לסלוח. כל עוד יכול להפעיל את שיקול דעתו - מה יותר חשוב? מה שיקרה אם אבקש סליחה או ההחלטה העצמית ש"דברים כאלו לא עושים לי"?

כל אחד מחליט בחייו פעמים רבות האם לסלוח האם לאו. כל אחת מההחלטות האלו משנה את מסלול חיינו - כמו כל דבר קטן שאנו עושים. התיאוריה על העולמות המקבילים גורסת כי בכל פעם שעומדת בפנינו בחירה או שקיימות מספר אפשרויות, ברגע שאחת מהן נבחרת - העולם מתפצל והאפשרות הזו מתקיימת במימד אחר. העולמות מתפתחים באופנים שונים לחלוטין, רק בגלל בחירות קטנות. זה ממחיש יפה מאד את העניין הזה.

אני, לדוגמה, החלטתי פעם אחת לא לסלוח על דבר גדול למדי ואין צורך להיות פילוסוף כדי לראות כיצד זה שינה את מסלול חיי. לא אפרט, אך לו הייתי סולחת, הייתי היום פקאצה! (בבחינת "אמור לי מי הם חבריך")

החלטתי לא לסלוח בגלל שאותה אחת החליטה שלא אכפת לה לרמוס אותי בכדי להגיע לפופולאריות חברתית, לאחר שהיינו חברות. אני לא סולחת בגלל שמי שעשתה דבר כזה פעם אחת, יכולה לעשות אותו פעם שנייה - ובגלל שלקחה לה שנה שלמה להבין שטעתה (אך המשיכה להתנהג כפי שהתנהגה בשעה שנידתה אותי חברתית - נו באמת, הרי היא תעשה זאת שוב!). שיקול נוסף היה כי פנינו בדרכים נפרדות והיא כבר היתה שונה ממני, בדרך בה לא רציתי להיות.

לקראת יום כיפור אני חושבת רבות על אותה החלטה לא לסלוח. חושבת רבות על בקשות סליחה שזכו להתעלמות. חושבת על מהלך החיים, ועל איך שמשק כנפיו של פרפר משנה אותם לחלוטין.

ערב יום כיפור יהיה יום ההולדת החמישה-עשר שלי. אני מצוברחת ומנסה לנבור ולחפש דרך לשמוח על כך. האם ההתחלה החדשה שנפרשת מולי בבת אחת - שנה חדשה, סליחות ושנתי השש-עשרה - נותנת לי אפשרות רבה יותר לבחון את דרכי ולראות האם אני פוסעת בשביל הנכון ומה עליי לעשות כדי להישאר עליו.

אמרה אחת מבנות כתתי כשפתחנו בדיון איזה סרט לראות לקראת יום השואה. המורה שלי טענה ש'הפסנתרן' יהיה קשה מדי. חשבה על 'רשימת שינדלר'. רבים העדיפו לראות את 'הפסנתרן'.

ד' התנגדה. "סרטים רואים כדי להנות, לא לסבול," היא אמרה. "למה צריך לראות סרט עצוב על השואה?"

הבטתי בה בהשתאות. "כדי לזכור!"

"אני זוכרת," היא אמרה. פתחתי את פי להתווכח, אבל התחרטתי. היינו בסיטואציה של שיעור, גם אם רועש למדי, ולי כבר נמאס להתווכח עם האנשים שרק הנאת הרגע עומדת לנגד עיניהם.

אם לא נזכיר את זה בכל שנה, אם לא נזדעזע עד לשד עצמותינו בכל שנה, האמת הכואבת תשכח. יהיה זה עלבון לזכר מיליוני הנספים, יהיה זה עלבון לילדינו, שהרי אם נשכח - ההיסטוריה תחזור.

אם לא נעמוד על שלנו ונתעקש באמיתות הסיפורים, מכחישי השואה ינצחו. ד', את אולי תזכרי, אבל אם לא נזכיר בכל שנה, דורות ההמשך ישכחו.

איך אתם חושבים שהמסורת עברה? חגים, למשל? רק מדור לדור. אם אנחנו לא נזעזע את עצמנו בכל פעם מחדש, אנחנו נשכח. ואנחנו צריכים לזעזע את עצמנו חזק, כי לא משנה כמה ננסה, זה לא יתקרב לאיך שזה היה באמת.