לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


נערה צמחונית, פמיניסטית, פציפיסטית ושמאלנית מצאה לה במה לפרסום הגיגיה.

כינוי: 

בת: 32

ICQ: 210854469 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

היירספריי - ביקורת


כפי שקוראי ודאי יודעים, אני איני טיפוס של קולנוע כי אם של ספרות. ובכל זאת, אתמול ראיתי את הסרט "היירספריי" בקולנוע החדש של הקריון (כמה מלים גם עליו) ואני פשוט מרגישה שאני חייבת לכתוב עליו מעט, כי הוא ממש דיבר אליי.

 

ובכן, צפיתי בסרט עם אמא שלי. הקריון היה עמוס עד ממש אפס מקום - פשוט הרים של בני אדם. כמעט ואיחרנו לסרט כי שכחנו שהעבירו את הקולנוע ל"שדרת הכוכבים" בקריון. כאשר מצאנו את המקום עמדנו משתאות אל מול פסלי אוסקר ענקיים, דגלים עליהם הודפסו פוסטרים של סרטים משתלשלים מן התקרה, המוני מנורות קטנות וזוהרות, שלט המודיע על אולם ה-IMax הגדול בעולם (גובה שמונה קומות) ותורות המשתרכים עד אינסוף לקופת הכרטיסים. יש שתי כניסות לתוך הקולנוע עצמו, כאשר הגענו לראשונה יעצו לנו לבוא מהצד השני שקרוב יותר לאולם שלנו - יש ששה-עשר אולמות. הרצפה היתה אדומה וצלליות של דמויות וכוכבים היו על המעקות. אולם הסרט היה גדול ותלול מאד, כך שלא היו בעיות הסתרה, אך היינו צריכות להתכופף כדי לעבור לצד השני בלי להסתיר לאנשים - נכנסו באיחרו של שתי דקות אך הסרט כבר התחיל - נראה שכמעט ולא היו פרסומות.

הכסאות היו נוחים מאד, אני חייבת לציין, כלל לא הכסאות הרגילים של בתי הקולנוע. כל אחד היה מצוייד גם במקום לכוס השתיה או הפופקורן. קירות האולם מרופדים בבד ומעוטרים בכוכבים, והמבוא לשירותים מרשים ביותר גם הוא: חדר שחור, חשוך וגדול, כשבמרכזו מנורה קטנה מוקפת אהיל ענק מחוטים המטילים צלליות על הקירות. שתי מראות צרות וארוכות ממוקמות באופן המדויק כך שהם לא מבלבלים יותר מדי את הנכנס אך נותנים אשליה של מרחב. כמעט כל מי שנכנס לחדר עמד לרגע ובהה סביבו - אני עצמי עמדתי שם מספר דקות. אין ספק שזה מרשים מאד. האפקט עבר.

על המסך רקדה ושרה נערה גדולת מימדים בשם סטייסי. סטייסי אוהבת לרקוד והיא רקדנית וזמרת מוכשרת, וצופה בקביעות בתוכנית ריקודים טלוויזיונית עם חברתה פני.

סטייסי מצליחה להתקבל לתכנית למרות אזהרות אמה, אשה בשרנית מאד גם היא, ואף מתאהבת במנחה התכנית לינק. העלילה של הסרט פשוטה מאד וכמעט חסרת סיבוכים, שגם המעטים האלו נפתרים בהינד עפעף. למרות זאת מדובר בסרט של שעתיים, מלא בריקודים, שירה, תלבושות ותפאורה - הכל בסגנון הסיקסטיז. סטייסי מסייעת לחבריה השחורים להתגבר על הגזענות ולרקוד גם הם יחד עם הלבנים, ולהביא את ריקודיהם שלהם לטלוויזיה. השיא בהפגנה מרשימה שהם עורכים ברחובות העיר, בה צועדת גם סטייסי. היא מסתיימת בבום כאשר סטייסי הופכת למבוקשת מאחר שחבטה בשוטר  - אך הדבר לא מרפה את ידיה, אלא מביא אל השיא הסוער והשמח של הסרט.

זה סרט כיפי, סרט שיוצאים ממנו עם חיוך ועם הרבה מנגינות בראש. אמא שלי לא אהבה את העומס במוזיקה בחצי הראשון של הסרט - שימו לב אם אתם מהאנשים שזקוקים להפוגה אחרי כמה זמן של מוזיקה קצבית.

המסר של הסרט ברור מאד: גם שמנים וגם שחורים יכולים לרקוד, ביחד עם רזים ולבנים. אם כי זה המסר בצורה השטחית של הסרט: יותר מכך הסרט מדבר על זה שאם יש חלום, ללכת איתו עד הסוף, ולא לתת למכשולים חיצוניים להרוס אותו; ושאם יש אמונה לעתיד טוב יותר, יש לקום ולפעול. ואלו דברים שאני מאמינה בהם מאד, במיוחד השני, והקוראים הקבועים כאן כבר וודאי יודעים למה.

כאמור, התסבוכות נפתרות מהר מאד, מהר כל כך שלעיתים צריך למצמץ ולהבין אם אכן קרה כאן משהו; זה נראה מעט כאילו התסריטאי רצה להכניס קונפליקט כמו בכל סרט אך התעצל להתעכב על הבעיות. מצד שני, זה מיוזיקל, והסרט לא מתיימר להביא עלילה מורכבת אלא חגיגה לעיניים ומצב רוח טוב.

בעיית השחורים-לבנים לא לגמרי נשארה בסיקסטיז, אך היא הרבה פחות חריפה כיום. בעיית האידיאל על הרזון, לעומת זאת, היא בשיא אונה. אני חושבת שזה סרט שיהנו ממנו אנשים המרגישים עצמם שמנים או בני מיעוטים מכל סוג. למרות שאני עצמי רזה מאד ובארץ אני לא בת מיעוטים, התחברתי לסרט; אני לא יכולה לשים את האצבע על זה, אבל יש בו משהו המדבר לכל מי שמרגיש עצמו שונה חיצונית איכשהו; אני לא מדברת רק על מראה, אלא על דברים שלא נמצאים בשליטת האדם, דברים כמו היפראקטיביות או אימפולסיביות, ובאופן כללי, כל מי שמרגיש שיש בו משהו "לא שייך" שעשוי לפגוע בסיכויו בעתיד ולא שייך לאופיו.

אני מאד מסכימה עם הגישה של הסרט על כך שהמראה החיצוני לא משנה ושגם שמנות יכולות לרקוד, אבל מצד שני, חשוב להדגיש גם את העניין - שלא נגעו בו כלל - שהשמנת יתר זה פשוט לא בריא. הכוכבת ואמה הן שתי נשים מאד-מאד שמנות, ואני לא חושבת שמדובר רק במבנה אלא גם פשוט בהשמנת יתר. מבנה גדול הוא לגיטימי לחלוטין - וזה מה שיש לרוב הנשים הטוענות שהן שמנות, שימו לב - אבל השמנת יתר זה לא דבר שצריך להתגאות בו או לעודדו, לא בגלל איך שהוא נראה אלא בגלל שזה לא בריא.

אולי אם הסרט היה מכניס את הנקודה הזאת גם היה מורגש עומס, וזה סרט קליל; אבל חשוב לשים לב גם לעניין הזה. כאמור הסרט לא דיבר רק על השמנה וצבע עור שונה, אלא על גזענות ואפליה באופן כללי, ולכן אולי זה גם לא ממש משנה.

 

אני ממליצה על הסרט. זה לא גריז וזה לא סרט המופת של השנה, אבל זה סרט מהנה שבהחלט שווה לראות.

נכתב על ידי , 26/8/2007 11:43   בקטגוריות ביקורת  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של קסיופּיאה ב-30/8/2007 11:30
 



המסתורין של שלגיה וסינדרלה


לפני מספר ימים הלכתי לספריה. מצאתי על העגלה את הספר שכותרתו צדה את עיני - "המסתורין של שלגיה וסינדרלה: מסע פרוידיאני אל נבכיהן של אגדות החלום".

 

מאז ומתמיד אהבתי אגדות. אהבתי לשמוע אגדות, אהבתי לחבר אגדות, אהבתי לדמיין שאני הנסיכה ששמרה על שתיקתה במשך שבע שנים ותפרה חולצות מסרפד כדי להפוך את אחיה הברבורים חזרה לבני אדם. אהבתי לחשוב על הנערה שנחטפה על ידי הדוב, אהבתי לשמוע על המלכה שרצתה שיהיה לה ילד, אהבתי לשמוע על האמהות החורגות הרעות.

 

עיינתי בספר בספרייה ושאלתי אותו. גיליתי עולם קסום שקצרה ידי מלתאר. גיליתי דברים נפלאים. גיליתי דברים שהפכו את מה שחשבתי על האגדות, על עצמי ועל המין האנושי. גיליתי מלכות ונסיכות השואפות למין עם אחיהן, גיליתי מכשפות הנאבקות למען המיניות התרבותית. גיליתי שגם בתוכי נמצאים המאוויים הקמאיים הקדמוניים.

 

גיליתי דברים שהעבירו צמרמורת בגווי, גיליתי דברים שהותירו אותי מרותקת לספר.

 

גיליתי שזה לא שרירותי כפי שחשבתי, גיליתי שיש בחלומותי יותר משחשבתי, גיליתי את זהותו האמיתית של הצפרדע. גיליתי דברים שמלאו אותי בכבוד ויראה להיסטורית המין האנושי.

 

גיליתי שזה נכון. למרות שזה השפיע עליי כל כך, לא חלמתי על זה, וחלומותיי לא השתנו. ומכאן: ניתוח החלומות הזה נכון. נכון. לרוב אני חולמת על ספרים שאני קוראת, במיוחד כשהם משפיעים וגוררים לשם את מחשבותיי בשעות הערות. אבל לא חלמתי על זה.

חבל לי להחזיר את הספר לספרייה. אולי יום אחד אקנה אותו.

 

אורי זילברשטייד, תודה על חווייה מרתקת, שתשנה את מחשבותיי על אגדות וחלומות לעד.

נכתב על ידי , 30/6/2007 14:32   בקטגוריות ביקורת, המלצות, ספרים  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של דבי. ב-7/7/2007 19:25
 



"מה, היא לא יכולה להשקיע זמן בעצמה ולהיראות כמו אשה?"


במוסף הארץ של שבוע שעבר היתה כתבה על תחקיר על - תאמינו או לא - גועל. מה מגעיל אנשים. אחד גרם לי לקמוץ את אגרופיי בכך שצוטט אומר שמגעילות אותו רגליים שעירות וידיים שעירות ובתי שחי שעירים. "מה, בחורה לא יכולה להשקיע קצת זמן בעצמה ולהיראות כמו אישה?" (אין לי כאן את הציטוט המדוייק, אבל זה היה בדיוק על אותו עיקרון - לא הגזמתי)

זה לא רק בגלל שאני לא מורידה שערות בעצמי (פירוט בהמשך). מה - אשה אינה אשה אם היא שעירה? המפתח לנשיות הוא ברגליים חלקות? בכדי להתקבל בפנייך, הוד רוממותך, עלינו לתלוש לעצמנו את העור (טוב, כמעט)?

 

עליכם אין לחץ כזה ליופי. אתם לא חייבים להוריד חלקים מעצמכם, שהגוף שלכם השקיע בהם אנרגיה, כדי ללכת עם בגד ים. זה לא קל, אתה יודע. אני פרשתי מהמירוץ. נמאס לי. אבל יש נשים רבות, נערות רבות, בחורות רבות, טובות וחכמות ואף פמיניסטיות, שמורידות שיער כדי להתקבל בחברה. לטענתן, כתמיד, "זה פשוט יפה לדעתי, זה לא בגלל החברה". זה לא גורם לי להעריך אתכן פחות, אבל אני יודעת שאם זה לא היה כל כך מקובל לא הייתן עושות את זה. כלומר, אם חייתן בימי הביניים, שרף היה נדבק לכן לרגל והוריד את השיער, הייתן חושבות שזה יפה? הייתן ממשיכות לעשות כך?

לא. לא לא ולא. אני לא יודעת מי החליט שזה יפה, אבל זה אותו אחד שהחליט שהאשה חייבת מותניים בהיקף אצבע וחזה בהיקף מכונית. זה קצת בעייתי, אתם יודעים.

 

תחשבו על זה לרגע. אתן תולשות חתיכות מהגוף שלכן. לגוף וודאי היתה סיבה טובה להשקיע בכך אנרגיה. בכל דבר הוא משקיע אנרגיה - בגלדים, בציפורניים, בשיניים. לכל יש סיבה. גם העץ משקיע בעלים שאנחנו תולשים על ימין ועל שמאל.

אז פשוט לבוא, להכאיב לעצמכן פיזית (במקרה שלי, ואולי במקרה של עוד כמה, גם נפשית) - כדי שהגברים יחבבו אתכן?! כדי שלא יתסכלו עליכן במבטים עקומים?! כדי להתאים את עצמכן לחוקים של החברה?!

 

אז אני לא מורידה, ואני מרגישה עצמי נשית בדיוק באותה מידה. השערות האלה לא הופכות אותי לקוף, אין לי בעיה להסתובב עם גופיות ומכנסיים קצרים (טוב, לא ממש קצרים, אבל זה פשוט כי זה מרגיש לי חושפני מדי) - ואני אשה בדיוק באותה מידה. אולי אפילו יותר, כי אני לא חותכת פיסות מגוף האשה שלי.

 

(ואם זה הופך אותי לגבר, למה אני ממשיכה לסבול מכאבי מחזור? הבוקר חשבתי שאני מתה.)

נכתב על ידי , 11/5/2007 22:38   בקטגוריות ביקורת  
28 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של סתם אחת ב-1/8/2007 14:41
 




דפים:  
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , יצירתיות , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לקסיופּיאה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על קסיופּיאה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)