כפי שקוראי ודאי יודעים, אני איני טיפוס של קולנוע כי אם של ספרות. ובכל זאת, אתמול ראיתי את הסרט "היירספריי" בקולנוע החדש של הקריון (כמה מלים גם עליו) ואני פשוט מרגישה שאני חייבת לכתוב עליו מעט, כי הוא ממש דיבר אליי.
ובכן, צפיתי בסרט עם אמא שלי. הקריון היה עמוס עד ממש אפס מקום - פשוט הרים של בני אדם. כמעט ואיחרנו לסרט כי שכחנו שהעבירו את הקולנוע ל"שדרת הכוכבים" בקריון. כאשר מצאנו את המקום עמדנו משתאות אל מול פסלי אוסקר ענקיים, דגלים עליהם הודפסו פוסטרים של סרטים משתלשלים מן התקרה, המוני מנורות קטנות וזוהרות, שלט המודיע על אולם ה-IMax הגדול בעולם (גובה שמונה קומות) ותורות המשתרכים עד אינסוף לקופת הכרטיסים. יש שתי כניסות לתוך הקולנוע עצמו, כאשר הגענו לראשונה יעצו לנו לבוא מהצד השני שקרוב יותר לאולם שלנו - יש ששה-עשר אולמות. הרצפה היתה אדומה וצלליות של דמויות וכוכבים היו על המעקות. אולם הסרט היה גדול ותלול מאד, כך שלא היו בעיות הסתרה, אך היינו צריכות להתכופף כדי לעבור לצד השני בלי להסתיר לאנשים - נכנסו באיחרו של שתי דקות אך הסרט כבר התחיל - נראה שכמעט ולא היו פרסומות.
הכסאות היו נוחים מאד, אני חייבת לציין, כלל לא הכסאות הרגילים של בתי הקולנוע. כל אחד היה מצוייד גם במקום לכוס השתיה או הפופקורן. קירות האולם מרופדים בבד ומעוטרים בכוכבים, והמבוא לשירותים מרשים ביותר גם הוא: חדר שחור, חשוך וגדול, כשבמרכזו מנורה קטנה מוקפת אהיל ענק מחוטים המטילים צלליות על הקירות. שתי מראות צרות וארוכות ממוקמות באופן המדויק כך שהם לא מבלבלים יותר מדי את הנכנס אך נותנים אשליה של מרחב. כמעט כל מי שנכנס לחדר עמד לרגע ובהה סביבו - אני עצמי עמדתי שם מספר דקות. אין ספק שזה מרשים מאד. האפקט עבר.
על המסך רקדה ושרה נערה גדולת מימדים בשם סטייסי. סטייסי אוהבת לרקוד והיא רקדנית וזמרת מוכשרת, וצופה בקביעות בתוכנית ריקודים טלוויזיונית עם חברתה פני.
סטייסי מצליחה להתקבל לתכנית למרות אזהרות אמה, אשה בשרנית מאד גם היא, ואף מתאהבת במנחה התכנית לינק. העלילה של הסרט פשוטה מאד וכמעט חסרת סיבוכים, שגם המעטים האלו נפתרים בהינד עפעף. למרות זאת מדובר בסרט של שעתיים, מלא בריקודים, שירה, תלבושות ותפאורה - הכל בסגנון הסיקסטיז. סטייסי מסייעת לחבריה השחורים להתגבר על הגזענות ולרקוד גם הם יחד עם הלבנים, ולהביא את ריקודיהם שלהם לטלוויזיה. השיא בהפגנה מרשימה שהם עורכים ברחובות העיר, בה צועדת גם סטייסי. היא מסתיימת בבום כאשר סטייסי הופכת למבוקשת מאחר שחבטה בשוטר - אך הדבר לא מרפה את ידיה, אלא מביא אל השיא הסוער והשמח של הסרט.
זה סרט כיפי, סרט שיוצאים ממנו עם חיוך ועם הרבה מנגינות בראש. אמא שלי לא אהבה את העומס במוזיקה בחצי הראשון של הסרט - שימו לב אם אתם מהאנשים שזקוקים להפוגה אחרי כמה זמן של מוזיקה קצבית.
המסר של הסרט ברור מאד: גם שמנים וגם שחורים יכולים לרקוד, ביחד עם רזים ולבנים. אם כי זה המסר בצורה השטחית של הסרט: יותר מכך הסרט מדבר על זה שאם יש חלום, ללכת איתו עד הסוף, ולא לתת למכשולים חיצוניים להרוס אותו; ושאם יש אמונה לעתיד טוב יותר, יש לקום ולפעול. ואלו דברים שאני מאמינה בהם מאד, במיוחד השני, והקוראים הקבועים כאן כבר וודאי יודעים למה.
כאמור, התסבוכות נפתרות מהר מאד, מהר כל כך שלעיתים צריך למצמץ ולהבין אם אכן קרה כאן משהו; זה נראה מעט כאילו התסריטאי רצה להכניס קונפליקט כמו בכל סרט אך התעצל להתעכב על הבעיות. מצד שני, זה מיוזיקל, והסרט לא מתיימר להביא עלילה מורכבת אלא חגיגה לעיניים ומצב רוח טוב.
בעיית השחורים-לבנים לא לגמרי נשארה בסיקסטיז, אך היא הרבה פחות חריפה כיום. בעיית האידיאל על הרזון, לעומת זאת, היא בשיא אונה. אני חושבת שזה סרט שיהנו ממנו אנשים המרגישים עצמם שמנים או בני מיעוטים מכל סוג. למרות שאני עצמי רזה מאד ובארץ אני לא בת מיעוטים, התחברתי לסרט; אני לא יכולה לשים את האצבע על זה, אבל יש בו משהו המדבר לכל מי שמרגיש עצמו שונה חיצונית איכשהו; אני לא מדברת רק על מראה, אלא על דברים שלא נמצאים בשליטת האדם, דברים כמו היפראקטיביות או אימפולסיביות, ובאופן כללי, כל מי שמרגיש שיש בו משהו "לא שייך" שעשוי לפגוע בסיכויו בעתיד ולא שייך לאופיו.
אני מאד מסכימה עם הגישה של הסרט על כך שהמראה החיצוני לא משנה ושגם שמנות יכולות לרקוד, אבל מצד שני, חשוב להדגיש גם את העניין - שלא נגעו בו כלל - שהשמנת יתר זה פשוט לא בריא. הכוכבת ואמה הן שתי נשים מאד-מאד שמנות, ואני לא חושבת שמדובר רק במבנה אלא גם פשוט בהשמנת יתר. מבנה גדול הוא לגיטימי לחלוטין - וזה מה שיש לרוב הנשים הטוענות שהן שמנות, שימו לב - אבל השמנת יתר זה לא דבר שצריך להתגאות בו או לעודדו, לא בגלל איך שהוא נראה אלא בגלל שזה לא בריא.
אולי אם הסרט היה מכניס את הנקודה הזאת גם היה מורגש עומס, וזה סרט קליל; אבל חשוב לשים לב גם לעניין הזה. כאמור הסרט לא דיבר רק על השמנה וצבע עור שונה, אלא על גזענות ואפליה באופן כללי, ולכן אולי זה גם לא ממש משנה.
אני ממליצה על הסרט. זה לא גריז וזה לא סרט המופת של השנה, אבל זה סרט מהנה שבהחלט שווה לראות.