אתמול בלילה, אחרי המון המון זמן חלמתי על עמי.

הפרק של עמי בחיי הסתיים מבחינתי מזמן אבל הפסיכולוגית טוענת שעד שלא אעבור את תהליך הפרידה

שכולל כעס אבל בכי ועוד כל מיני שלבים - עד אז לא אוכל להפרד ממנו באמת.

בראיה שלי, מבחינתי, אם אני מרגישה שזהו שנגמר אז זהו - נגמר ודי.

ואם אני לא כועסת אז אני לא כועסת ואם אני לא בוכה אז אני לא בוכה ולפעמים אי אפשר להכריח.

אבל אתמול בלילה אחרי כל כך הרבה זמן חלמתי על עמי.

וזה מוזר, כי אני מרגישה שעמי זה סיפור שקרה לי בגלגול קודם, בחיים אחרים ולא לפניי שנה וקצת.

אני מחייכת לעצמי ואומרת ששבע השנים הרעות עם עמי נגמרו ועכשיו, ממש עכשיו, יבואו שבע השנים הטובות.

נרדמתי אתמול בשעת לילה מאוחרת, הייתי פשוט עייפה. ובחלום הגיע עמי וגם הגיעה החברה שלו.

וראיתי אותם וחייכתי ודיברתי אליהם יפה. ואיכשהו נשארנו אני והיא לבד בחדר

ואמרתי לה שאני שמחה בשבילה אבל שמחה יותר בשבילי שהוא לא איתי.

אמרתי לה שתהיה זהירה כי החיים איתו זה כמו ללכת יחפים על חוף ים כל כך יפה שלרגע אתה מרגיש בגן עדן.

צעד אחד לא נכון, רגע אחד בלי תשומת לב ואפשר לדרוך על זכוכיות.

קמתי בבוקר והרגשתי שישנתי המון המון שעות. הרוח המאובקת דפקה פה על כל החלונות והייתי בטוחה

שכבר לפחות שעת צהריים.

השעה היתה 07:30.

אבל המשפט הזה המשיך להדהד לי בראש. ובאמת הצלחתי לראות תמונה של מישהי הולכת יחפה בשמלה לבנה

על חוף ים, מביטה מסביב ומשתאה מהיופי המושלם הזה, ממש מתמסרת ומתמכרת אליו.

ובלי לשים לב לרגע אחד היא נחתכת מהמון המון זכוכיות.

חייכתי לעצמי. כך בדיוק נראו חיי איתו. כך אני לא מוכנה יותר לחיות.

חזרתי לי לישון. הצלחתי לישון עוד 3 שעות שלמות.

ועדכון ישמעאל קטן - לא, לא שלחתי לו את המכתב. גם לא את הנוסחים המעודנים והקצרים יותר,

כי החלטתי שלא. אין טעם.

אי אפשר להחיות עלה שנפל בשלכת.

והוא שוב עלה למסנג'ר, שוב טען שאני נעלמת, אמרתי לו במשפטים קצרים ובהירים שמספיק, שאני רוצה מציאות ואני רוצה משהו גדול ואם עבר חודש וזה לא קרה אז כנראה שצריך להבין מזה משהו.

ושוב שתיקה.

וזהו.