ערגה,

ראשית, סביר להניח שאת צודקת בכל מה שאמרת. אולם את טועה טעות מרה.

ואסביר:

אני ממש אוהב אותך.

לא אהבה כזאת דביקה ומגעילה של גיל 19, או 23, או 25, עם דופק מואץ, חרמנות יתר וחלומות על הזדקנות משותפת. אני כבר די בטוח שאחת כזאת כנראה לא תהיה לי. אלא אהבה כזאת של לחשוב עליך ולהיות כל כך מבסוט מזה שאת קיימת.

ולמה מבסוט? מפני שבאמת - את עושה לי טוב. את חכמה ומצחיקה ומשוגעת קצת, את דעתנית וקצת מטורפת אבל יש לך לב זהב. את מעניינת אותי ולא מוותרת לי ובעיקר יודעת איך לסתום את הפה.

ובאמת שעמוק בפנים, אצלי, אני אוהב אותך. ככה, בפשטות.

ובדיוק בגלל זה קצת קשה לי. לא בגלל שאני מפחד להיפגע או להיקשר או כל הממבו ג'מבו הזה, פשוט, בגלל שאני כל כך עסוק בעצמי ובקריירה ובלהיות משהו.

ואת, עם כל הרגש הזה, לא היית בתוכנית.

היו תוכניות להשתרלל עם כל מיני בחורות, היו תוכניות לספר לכל מיני בחורות כל מיני סיפורים. אבל כאן קצת נפלתי. זה לא בדיוק היה אמור להיות ככה. אני אמור לחשוב על הפרויקט הבא שלי, לא על איך אני מסדר לי לראות אותך.

אז תשנאי אותי ותחשבי שאני אדיוט ואל תדברי איתי.

או אולי תישארי חברה טובה שלי ונוכל להיפגש בטעות לפעמים ולצחוק קצת.

או אולי פשוט תחליטי שאני לא שווה את הקלוריות שאת שורפת כשאת חושבת עליי ותשכחי ממני.

כך או כך -  אני באמת מת עלייך.

מה לעשות, שברתי את הראש, מה אני אמורה לעשות עם זה. מה לעשות? מה לעשות? מה לעשות?

ולידי כך סתם היה ספרון שאחותי קנתה. קוראים לו ליקוטי עצות. ברגע אחד תפסתי אותו והתחלתי לדפדף. מה לעשות איתו? שאלתי בקול. תגידו לי מה לעשות איתו.

ועצרתי ופתחתי.

סבלנות

כשאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו,

 זאת הבחינה הוא מעין עולם הבא,

וזה זוכין על ידי וידוי דברים לפניי התלמיד חכם.

 ואז יזכה לידע, שכל מה שעובר עליו על ימי חייו הכל לטובתו,

כי הכל מחמת אהבה שהקדוש ברוך הוא אוהב אותו.

וזה עיקר שלמות הדעת של האדם,

שלא יבעט ולא יתבלבל מהרפתקאות

 שעוברין עליו רק יאמין שהכל לטובתו הנצחית.

בחרתי לא לענות. כי מגיע לי משהו גדול בהרבה יותר מזה. כי זה סתם יגרר לסאגת מכתבים מיותרת.

כי מה יש כבר להגיד על זה?

ומאז - שתיקה.

וכואב לי נורא.