ממשיכה לרוץ קדימה. לא כי אני חייבת או כי הזמן דוחק בי אלא כי לא בא לי להתקע שוב בעבר

ולכאוב משהו שלא באמת קרה.

אני ממשיכה בשגרת הדייטים שלי ובכל פעם מחדש לומדת על עצמי דברים חדשים.

אני אחרת לגמרי כשאני מגיעה בטוחה בעצמי. משהו במראה הופך לקורן יותר והמילים זורמות בקלילות.

השתיקות לא מפחידות אותי ואני מרגישה שאני יכולה לטרוף את העולם.

מנגד, אם הבטחון מתערער, אני רק מחפשת פינה קטנה מתחת לשולחן שאוכל להתחבא.

אה, ואני לא אוהבת שנוגעים בי.

פשוט לא אוהבת.

לא אוהבת נגיעות אגביות, לא אוהבת מלמולי אצבעות בקרעי הג'ינס ואין זה משנה אם אני רוצה את הבחור או לא.

משהו מרגיש לי חודר. חודר לפרטיות, חודר למרחב.

והבנתי שזה גם בסדר להעיר על זה אחרי שבפעם הראשונה והשניה הרחקתי את ידו בנימוס משהו.

לאט לאט אני בונה לעצמי את מה שאני מחפשת. זו לא רשימת מכולת וברור לי שדברים יכולים להשתנות ברגע, אבל בגדול, פחות או יותר.

ואיפשהו עמוק בפנים אני מקווה שאני באמת בונה לעצמי רשימה הגיונית ושמתחת לכל זה לא מסתתר הדפוס הרגיל שמסתכם ב - אני רוצה את כל מי שלא רוצה אותי.

אני עדין בודקת את העניין.

בכדי לא להתבוסס ברחמי העצמיים מיהרתי לי להמשיך לצאת. למעשה, מעבר ליהושפט לא היו לי דייטים וזו היתה הפעם הראשונה שבאופן קליל וספונטני החלטתי לפגוש את הבחור. (ספונטני וקליל = וידוא שהאיש לא אנס או רוצח סדרתי.)

הוא מאוד מאוד נחמד. לא נראה הכי טוב, לא בעל קריירה או השכלה הכי מוצלחים, אבל מצחיק ומשעשע ובעיקר, מתלהב ממני מאוד.

בסוף הפגישה ליד הרכב הוא התנפל עליי בנשיקה ואני, הו כה מסכנה שכמותי, נענתי. היה נחמד.

אבל זה לא הוא. זה לא מה שאני מחפשת. אז אומרים לי לתת עוד צ'אנס ושלא פוסלים על פגישה אחת, ושמה שחשוב זה לב טוב ועוד כל מיני כאלה. והוא עשה כל מה שצריך לעשות, הכל לפי הספר. סמס אחרי שעה (עניתי יפה תודה) הודעת בוקר טוב למחרת בבוקר ואף הזמנה לארוחת בבוקר לאחר שנודע לו שהברזתי מהלימודים (שזכתה לסירוב). בדרך לענייני כשהאוטו שלו שוב החליט לשבוק חיים הוא התקשר ורצה לבוא לעזור. אמרתי לו שאבא בדרך להציל אותי ואין בו ממש צורך והוא אמר שהוא יכול לבוא ולתת לי נשיקה. קצת התחלחלתי מהעניין. זה מהר מדיי. זה דביק מדיי. אז מה לעזעזל אני כן רוצה???

והחלומות חזרו אליי. בכל לילה אני חולמת המון חלומות וגם זוכרת אותם.

אתמול בלילה בחלום, נפרדתי מהבחור הזה, כי בינתיים אני נחמדה וחביבה כי אני באמת לא יודעת איך אומרים יפה שזה לא מתאים.

ובחלום אמרתי לו שהוא מאוד נחמד אבל אני עסוקה בלימודים ובעבודה. התעוררתי אחרי שעתיים. נזכרתי שזה בדיוק מה שיהושפט כתב לי אז במכתב. וכמו רגע של הארה טהורה הבנתי שהוא פשוט לא רצה. וכן דאלי, כנראה שהוא מסוג החארות הבעייתיות יותר. ואולי אני טועה. לעולם לא אקבל תשובה לכך ולמען האמת גם לא ממש אכפת לי.

לא יכולתי לישון. הייתי עצובה.

ואז תמיד מגיע הבוקר והוא מעיד על יום חדש. ומה שהיה אתמול היה אתמול. גם אם עברו כמה שעות מאז. והעבודה היא אותה עבודה, והדרך לאוניברסיטה היא אותה הדרך בדיוק והמילים חוזרות על עצמן, והתיאוריות מייגעות אותי כבר. וצריך שוב לקחת החלטה תיכף, אם זה יהיה תואר שני או טיסה.

והלב?

הלב ריק.

זאת הולכת להיות דרך ארוכה...