אתמול בלילה, אחרי המון המון זמן חלמתי על עמי.

הפרק של עמי בחיי הסתיים מבחינתי מזמן אבל הפסיכולוגית טוענת שעד שלא אעבור את תהליך הפרידה

שכולל כעס אבל בכי ועוד כל מיני שלבים - עד אז לא אוכל להפרד ממנו באמת.

בראיה שלי, מבחינתי, אם אני מרגישה שזהו שנגמר אז זהו - נגמר ודי.

ואם אני לא כועסת אז אני לא כועסת ואם אני לא בוכה אז אני לא בוכה ולפעמים אי אפשר להכריח.

אבל אתמול בלילה אחרי כל כך הרבה זמן חלמתי על עמי.

וזה מוזר, כי אני מרגישה שעמי זה סיפור שקרה לי בגלגול קודם, בחיים אחרים ולא לפניי שנה וקצת.

אני מחייכת לעצמי ואומרת ששבע השנים הרעות עם עמי נגמרו ועכשיו, ממש עכשיו, יבואו שבע השנים הטובות.

נרדמתי אתמול בשעת לילה מאוחרת, הייתי פשוט עייפה. ובחלום הגיע עמי וגם הגיעה החברה שלו.

וראיתי אותם וחייכתי ודיברתי אליהם יפה. ואיכשהו נשארנו אני והיא לבד בחדר

ואמרתי לה שאני שמחה בשבילה אבל שמחה יותר בשבילי שהוא לא איתי.

אמרתי לה שתהיה זהירה כי החיים איתו זה כמו ללכת יחפים על חוף ים כל כך יפה שלרגע אתה מרגיש בגן עדן.

צעד אחד לא נכון, רגע אחד בלי תשומת לב ואפשר לדרוך על זכוכיות.

קמתי בבוקר והרגשתי שישנתי המון המון שעות. הרוח המאובקת דפקה פה על כל החלונות והייתי בטוחה

שכבר לפחות שעת צהריים.

השעה היתה 07:30.

אבל המשפט הזה המשיך להדהד לי בראש. ובאמת הצלחתי לראות תמונה של מישהי הולכת יחפה בשמלה לבנה

על חוף ים, מביטה מסביב ומשתאה מהיופי המושלם הזה, ממש מתמסרת ומתמכרת אליו.

ובלי לשים לב לרגע אחד היא נחתכת מהמון המון זכוכיות.

חייכתי לעצמי. כך בדיוק נראו חיי איתו. כך אני לא מוכנה יותר לחיות.

חזרתי לי לישון. הצלחתי לישון עוד 3 שעות שלמות.

ועדכון ישמעאל קטן - לא, לא שלחתי לו את המכתב. גם לא את הנוסחים המעודנים והקצרים יותר,

כי החלטתי שלא. אין טעם.

אי אפשר להחיות עלה שנפל בשלכת.

והוא שוב עלה למסנג'ר, שוב טען שאני נעלמת, אמרתי לו במשפטים קצרים ובהירים שמספיק, שאני רוצה מציאות ואני רוצה משהו גדול ואם עבר חודש וזה לא קרה אז כנראה שצריך להבין מזה משהו.

ושוב שתיקה.

וזהו. 

י'.

קצת מוזר לי לכתוב לך אבל ידעתי שבסוף הכל יסתכם לידי מילים כתובות. כי מעבר למילים ולמבטים והשיחות והמסנג'ר אני אדם של מילים וכאן, על הדף החלק מתגלה עוד ערגה, אחת נוספת שהיא רגישה יותר ועמוקה יותר ואוהבת לשחק במילים עד כדי גיחוך, עד אשר המציאות שמול המסך הקר משתנה והופכת לפנטזיה, של נסיכה ואביר ופתאום נולדת לה תקווה, ומילים יפות כמו ערגה וכמיהה עושות חשק לחכות שמחר בבוקר יבוא, כי הרי הכי חשוך לפני עלות השחר, ואני לשחר שלי כבר מזמן מוכנה.

 
אני מודה, תחילת הקשר שלנו אי שם לפני מי יודע כמה חודשים לא נתנה לנו תקווה להמשך. לפחות לא מבחינתי. כי זה אתר היכרויות וזה אינטרנט וזה שוק ויש כל כך הרבה היצע ואיך אפשר? זה לא הגיוני...
וזאת לא היתה התמונה שלך כמו שאלו היו המילים. המילים שלך שכבשו והראו לי דמות שנורא רציתי להכיר. ובאמת זכיתי להכיר. וכשהדברים צלעו ואני נעלמתי ואני מודה, שהקפדתי להעלם על בסיס קבוע, לפעמים ויתרת ולפעמים חזרת. לעיתים הייתי אני זאת שמפיחה את התקווה כמו באותו אחר צהריים במסעדה ברגע אחד, בחיבוק אחד. בלב שפתאום התמלא.
ואיתך זה תמיד הדברים הקטנים שממלאים. זו אותה הודעה באמצע הלילה, זה החיוך מתוך שינה, זה שילוב האצבעות. וזו בעיקר התקווה שהנה, לא האמנת אבל בכל זאת משהו נולד.

בתמונה המציאותית הדברים נראים מעט אחרת.

כשיוצאים מהמסגרת, מהשעות ביחד, כשלרגע לא מתמכרים למילים,לרגע, למגע ולריח, נולדת לה מציאות.
במציאות הזאת, אני יוצאת מדלת הבית שלך ולא יודעת אם ומתי אשמע ממך שוב. מתי ייגמר לו אותו השובע ויוולד הרעב מחדש.
ואיתך זה מוזר, כי מצד אחד אתה משרה בטחון מטורף ובאותה נשימה מצליח להוריד אותו. אני מרגישה שאתה לא עושה את זה בכוונה אלא זה מי שאתה ואלו הצרכים שלך וזה בסדר גמור, אבל הצרכים שלי שונים וכנראה שזו הסיבה שעברו להם חודשים וירטואלים וחודש מציאותי אחד והתמונה נותרה מעומעמת.
בכל ענייני מערכות יחסים (נורמליות) אינני בעלת נסיון רב, אבל באמונה שלי קשר שנמצא בתחילת הדרך הוא עמוס באנרגיות ומוליד לתוכו כוח חדש. זו רעננות אחרת. זו המחשבה על אותו האדם, ככה סתם באמצע היום או לפני השינה, זה הטלפון או הסמס הקטן והידיעה הברורה שאתה מת שיגמר כבר היום כדי שתוכלו שוב להתראות. זו המציאות שאולי לוקח לה זמן בהתחלה אבל מהר מאוד הופכת למה שאני קוראת לו "חשיבה בשניים". כי זה הכי טבעי וכי זה הכי נכון. לא כי מישהו התנה תנאים או כי היה בודד מדיי, לא כי עכשיו היה נוח או עכשיו היה קצת קר ברגליים ומה יכול להיות מתבקש יותר מחיבוק?

וזה צריך להיות פשוט, כי לפעמים מה שלא הולך פשוט לא הולך (ותבחר אתה היכן מתחשק לך לשים את הפסיק במשפט).
אני מודה, לפעמים אנשים במהות שלהם לא יכולים לראות את הדברים ככה פשוט. ואני ביניהם. עם כל ההתיימרות שלי לפשטות, לפעמים אני אפילו מורכבת יותר. אבל המורכבות הזאת מתבהרת ככל שאני חושבת לעצמי מה אני רוצה. מה אני צריכה.
אני מפחדת להגיד לך שאני רוצה מישהו עם מבט של רצח בעיניים כי תגיד לי שוב שאני דרמטית אבל זה בדיוק מה שאני רוצה. מישהו עם רצח בעיניים. אותו מבט שאומר, את ואת ורק את. וכשאבהל מזה וכשזה פתאום ירגיש לי גדול ומפחיד וטוב, טוב מדיי, גם אז הוא יהיה שם ולא יוותר ולא ייתן לי לחבל. זה צריך לעטוף אותנו, את שנינו.

 
אבל בתוך החודש הזה את כמות הפעמים שראיתי את מבטך, אפשר לספור על חמשת אצבעות כף ידי. את קולך שמעתי עוד פחות. מסך ברזל ווירטואלי שוב ושוב מפריד בינינו. ולשנינו נוח יותר ככה, כשהמילים מרקדות להן על המקלדת ואפשר להגיד מה ואיך שרוצים. אבל אני נמצאת במקום אחר שבו הווירטואליה פחות מאתגרת אותי ואני רוצה לחוות את המציאות. ואני מרגישה לאט לאט שנותרתי לבד באותו המקום האחר הזה.

יכול להיות שלוקח לך זמן, ויכול להיות שקשה איתך בהתחלה אבל עניין זה משהו הדדי. ואת זה אני לא מקבלת.
ברור לי שדברים לא ישתנו והמילים האלה נכתבות מתוך הצורך לשחרר ולהוציא. להגיד את מה שלא נאמר לפניי שהמסך יורד. רק כדי שאוכל לומר שניסיתי לפחות לעשות כמיטב יכולתי. לפחות ניסיתי.
בלילה השני שישנו ביחד אמרת לי שאתה חושב שאתה מפחד להיקשר רגשית כדי שזה לא יטרפד לך את התוכניות לחו"ל בעתיד. אמרתי לך שאני לא אהיה זאת שתמנע מבעדך מלנסוע. שאולי אנחנו מתכננים תוכניות אבל נטייתו של האל היא לצחוק עלינו. שאני צריכה לדעת שאני כאן ועכשיו ומבחינתך זה מה שחשוב, הכאן והעכשיו, אבל שאתה נותן לנו צ'אנס לעתיד. ויכול להיות שאחרי חודשיים נגלה שאנחנו זה לא. שאולי אחרי חודש או אחרי חצי שנה אבל נוכל שנינו להביט לאחור ולומר שלפחות ניסינו. שלא נתנו לזה לחמוק לנו מבין האצבעות.

 
וי', זה לא צריך להיות כל כך קשה ומסובך. ואפילו שאמור זה שם של דג, זה לא אמור להיות כך. אני לא אומרת שאין ולא יהיו בעיות. יהיו. ברור לי שעם שני מפגרים כמונו בעיות לא יחסרו. אבל כדי שיוולדו הבעיות, צריך לצאת החוצה מהמסנג'ר, מהסמס, מהמיילים, מכסא המחשב או הספה. ולא, לא רק באישון ליל. לפעמים גם הפסקת צהריים זה נחמד, לפעמים קפה בבוקר או הופעה בערב. וכמו שאמרת לי לפניי שבוע, שלא אתנה לך תנאים ואתן לך זמן להתרגל, ופתאום אני מבינה שזו לא התניית תנאי, שרצון להתראות או לדבר, לחבק, להיות, לישון, הכל -  זה הדבר הכי טבעי שיש, בטח בשלבים התחלתיים.  ואם זה לא טבעי אצלך אז כנראה שאני לבד במערכה. ובמערכה שכזאת אי אפשר להיות לבד.
אז אני מרפה. אני מרפה כי כמו שדני רובס שר, הכי קרוב שאתה מגיע זה תמיד יותר מדיי רחוק. והכי קרוב שהצלחתי להגיע היה יותר מדיי רחוק, עבורי לפחות.

 
הייתי שמחה לדמיין אותך קורא את זה עכשיו בעוד תחושת החמצה נוראית ממלאת אותך ומייד תופיע לי מתחת לבית, או ככה סתם פתאום באמצע משמרת. אבל דמיון זה נחמד ומציאות היא היא החיים. ובין הדמיון למציאות, אני בוחרת במציאות. ובמציאות, לא אוכל להסתפק בפחות מכל מה שכתבתי כאן.

אתה לא אוהב שמחליטים בשבילך, אבל אנחנו שנינו במקומות שונים. ברגש שלי, התחושה היא שכל עוד והקשר הזה היה בלתי מושג הוא היה מאתגר ומעניין וכאשר מורידים אותו לשלב המציאות הדברים משתנים. יכול להיות שאני טועה. אני לא מכירה אותך מספיק ולא מתיימרת לדעת מה עובר לך בתוך הראש. יש בין שנינו פער עצום במקום בו אנחנו נמצאים ועד שלא נצליח לגשר על הפער הזה (אם בכלל) לעולם לא נצליח להשתלב האחד בתוך השניה.

 
הפער הזה בין איך שהדברים צריכים להיות בתפיסה שלי לבין מה שקורה במציאות לעולם ישאיר אותי לא מסופקת, הוא לעולם ישאיר אותי לא מרוצה. וזה לא כיף ולא נעים ככה. אז אני משחררת.  אולי יבוא יום ודרכינו יתחברו שוב, הפעם אחרת, נכון יותר, מלא יותר מתאים יותר. לך תדע, היקום הזה והתוכניות שלו...
אני מודה לך על אותם הרגעים הקטנים,על מי שאתה ועל זה שזכיתי להכיר איש כל כך מיוחד.
זה היה יכול להיות כל כך גדול בינינו.
ערגה.

תשלחי את זה. אני אומרת לעצמי, תשלחי את זה ותגמרי עם זה כבר. תגידי לו בדיוק מה את רוצה.

אבל לא, דברים שכאלה צריכים להיאמר פנים מול פנים. אבל הפגישות מתמוססות והתסכול, הכעס והאכזבה גואים. ותחושת ההחמצה הנוראית הזאת שמשהו טוב מתפספס ואז המילים נכתבות. ומרגיש לי פתאטי מדיי לשלוח. אז באופן טבעי הן עוברות לכאן. עד שאחליט אם הן צריכות להיאמר. אם הן נאמרו נכון. וכאן אני צריכה אתכם - איך אתם הייתם מגיבים? מה אתם הייתם עושים..

והשעה מאוחרת ופתאום סמס: "והנה, שוב אני חושב עליך.לילה טוב."

"אני מתגעגעת" אני עונה, "זה מתחיל להיות כואב. לילה טוב".