The OpenG

ניסיתי למצוא קצת זמן לכתוב ולא כל כך הלך לי... אז החוויות לא כאלה טריות כמו שהייתי רוצה.

אז הספקנו לטייל מסינסי לכמה יערות מרשימים, בהם Shawnee Lookout, Hocking Hills ו-Rowe Woods שכולם היו מרשימים.

ב-Hocking Hills מצאנו שאין תחנות דלק אבל היו מערות אדם קדמון מאוד יפות (ואתר מופלא לקמפינג), ב-Shawnee מצאנו הליכה לאיבוד בתור עמי ותמי ביער ונוף לנהר, וב-Rowe Woods מצאנו ביצה קטנה וציפורים אדומות - טבע במיטבו. במהלך כל הזמן הזה בילינו המון עם הילדודים של זלדה. מלספר להם סיפורים, לרוץ סביבם ולתת להם את השעשוע היומי "להעיר את דוד עופר" במסגרתו הם רואים אותי ישן, קופצים עליי בצווחות קום קום וכשאני קם רצים בשמחה במעגלים. נקרא לילדים עמי ותמי. הם תאומים בני 3 עוד מעט.

שני הקטנטנים זה עתה התחילו לדבר. תמי מתקדמת קצת מהר יותר, כבר מרכיבה משפטים ואפילו מתחכמת (זלדה: "קדימה סיימי לאכול!! כבר מאוחר וצריך ללכת לישון!" תמי: "צריך לאכול לאט לאט" עם חיוך זדוני במיוחד) בעוד עמי עוד מגמגם (אבל מתלהב משהו מפחיד מרכבות וטרקטורים). מערכת היחסים ביניהם מבדרת, בעיקר כשהם מדברים זה עם זו. הם כמובן גם מתקוטטים לפעמים וכשהם חוברים נגדנו יחד אי אפשר לעצור אותם! שיחקנו איתם לא מעט בשבועיים האלה (קרבות הפרצופים עם תמי היו בלתי נשכחים כשהיא במצב כפית). לא פשוט כשיש שניים (בעיקר כשעדיין בורח להם). אבל בהחלט נשמור על קשר כמה שנוכל בסקייפ... שזה פחות מוצלח.

לקראת סוף השהות שלנו בסינסי הגיע יום כיפור. לצום בחו"ל זה קצת קשה, כי מסביב החיים ממשיכים, החנויות פתוחות, המכוניות נוסעות וחלקינו אפילו הולכים לעבודה. לעומת הארץ שהרחובות מתרוקנים ממכוניות (ומתמלאים ערסים קטנים בלבן) כאן לא הרגשנו את זה אפילו. לצום אצלנו היה קשה משמעותית בגלל שני קטנטנים שמעירים אותנו ב6 וחצי בבוקר כל בוקר, ארוחה מפסקת שלא אנחנו בוחרים מה לאכול בה (קצת באשמתנו, אבל טכנית נכון) וגם היעדר גורמים להעברת הזמן מהר - חברים עם משחקי קופסה (למרות שזלדה הביאה אחד) והמחשב המפלצתי שלי. טוב לפחות לא היה חם... אבל זה היה צום מאוד מוזר ומאוד מאולץ. 

קשה לשמור על היהדות שלנו בחו"ל. מילא בארץ, שכולם בתוך זה, המדינה משלבת את זה במקומות העבודה והמשפחה והאנשים מסביב גם רוצים שזה יהיה ככה. בחו"ל אין שום דבר שיגיד לנו להיות יהודים חוץ מעצמנו והמצפון שלנו. ואכן רוב מי שרובץ בחו"ל מאבד לפחות חלקית חלק מהצביון היהודי של חייו - בין אם זה המסעדות שמערבבות בייקון וצ'דר עם הכל, ובין אם זה ימי שבת שהם ימי ראשון, ובין אם זה ציון חגי ישראל. קל ללכת כאן לאיבוד.

הקמנו מדינה ליהודים בישראל וזה נחמד. אדם שרוצה להגדיר את עצמו כיהודי מא' ועד ת' יכול להגיע לישראל ולעשות את זה. אבותינו עבדו קשה כדי שזה יקרה. אבל המדינה הקטנטנה שלנו פשוט לא תספיק. צפוף בישראל. הדיור במחירי שיא (שנשבר ונשבר), ההתקוטטות המיותרת עם הערבים לא תסתיים (כי אין פתרון ולא יהיה פתרון) ולמה לי לגור בדירה בקומה 9 בנשר כשבאותו מחיר אני יכול להשיג בית בודד עם דשא ענק באוהיו? ובסופו של דבר - רובינו לא בדיוק מנצלים את היותם בישראל כדי להתפלל בכותל כל שבוע. האוכלוסיה לא תוכל להמשיך לגדול בישראל מבלי שיתפנה קצת מקום. ולבסוף יש מי שיצטרך לוותר. כנראה מי שאין לו כסף, או חיבור לארץ. ועם זאת - אני עדיין לא בשלב שאני מסוגל לחשוב על ילדים שלי שיגדלו בלי לדעת עברית. או בלי לאכול חומוס :-)

יום אחרי יום כיפור עזבנו את זלדה בחיבוק ונפרדנו מהקטנים. נראה שהפרידה מאיתנו השפיעה על תמי קשות. והאמת שנראה לי שגם עלינו קצת. אבל נסענו לאורלנדו - היעד הכי מתוייר בארה"ב.

לזכותה של פלורידה יאמר שהיא שונה מאוד מאוהיו. סינסינטי לצורך ההשוואה נראית כאילו העיר ניסתה לצמוח מעל היער ולא הצליחה - והבניינים צצים מתוך יערות. אורלנדו אותו דבר רק מתוך אגמים. אגם בכל פינה. ומזרקה בכל אגם. וכמובן עצי דקל במקום עצי אורן והעצים שנהיים אדומים עכשיו.

ולפתע מהרגע שנחתנו הפסקנו לשמוע אנגלית שוטפת ושמענו את כל שפות העולם. בעיקר ספרדית וצרפתית, אבל גם עברית, איטלקית וגם ערבית. נחתנו באורלנדו וגילינו שהמלון של שדה התעופה הוא אכן המלון של שדה התעופה, בעיקר בגלל שהוא שוכן פיזית בתוך שדה התעופה. מראה מוזר מאוד לראות מרפסות שמשקיפות לדיוטי פרי (נסו לחפש orlando airport hotel ותראו). לאחר שסיימנו להתפעל מחנות הדיסני הראשונה שמצאנו (ראשונה מתוך רבות) פנינו לצאת ולמצוא את הדרך הטובה ביותר להגיע למלון. במקום מונית שעולה 60$, או שאטל שעולה 40$, בחרנו באוטובוס שעולה 2$ וקצת כאב ראש, כי מסתבר שמידע על התחבורה הציבורית באורלנדו נדיר כמו מידע על תרבות המאיה בטיבט במאה ה12. אי אפשר ולא ניתן להבין שם כלום! אז אחרי שלושה טיפוסים לאוטובוס הלא נכון וקצת שאלות באנגלית עילגת, הצלחנו בשתי החלפות להידחף עם שתי המזוודות של שנינו ולהגיע לכניסה למלון - כדי לגלות שהוא ממש לא ידידותי להולכי רגל ושאנחנו הולכים באומללות על הכביש. לשמחתנו נפלנו על המלון הנכון.

בכניסה מצאה אותנו ש.ג. שלא ברור מה תפקידה (בדומה לעובדים רבים במשק האמריקאי), אבל היא ראתה שחם לנו (כי עברנו מסופת ברקים בסינסי לחמסין בפלורידה) ומיד קראה לשאטל פנימי של המלון שיביא אותנו לקבלה. והאמת שסגל המלון היה פשוט מקסים. זילפה התעקשה שננסה מלון סוויטות, אז המלון היה יחסית חור. אבל היה לו אאוטלט ענק ממש מחוץ לדלת, וחדרי מלון שמביישים את הבית שלנו - מטבח מאובזר לחלוטין, סלון עם טלויזיה, ג'קוזי, מקלחון ואפילו מכונת כביסה בחדר. אה! וקרש גיהוץ. כמה זה עלה לנו? 150$ ללילה + תוספת 25$ ללילה שמרמרה אותנו קצת על אינטרנט?? אנחנו לעולם לא נוכל לנפוש בארץ שוב. הייתה לו בריכה וחדר משחקים ופאב, ואחרי קנייה קטנה בסופר המקומי (שבו שמענו עוד שפות שלא זיהינו בכלל) היינו מאובזרים לחלוטין. אז המסע המתיש שלנו בתחבורה הציבורית של אורלנדו הסתיים בסוף טוב ובסיבוב מופלא באאוטלט המקומי.

אני באמת לא מבין איך ילדים מסוגלים לגדול באורלנדו.

הם גדלים שם, ומסביבם כל הפיתויים האלה, החנויות הזולות וההנחות המטורפות והדיסני והשוקולד והלונה פארקים, ואני באמת לא מבין איך הם מסוגלים לגדול שם כשכל זה מסיח את דעתם. היה פשוט כיף באורלנדו. הקניות כיפיות כי יש המון הנחות באאוטלטים האלה, ועל מותגים רציניים שבארץ עולים פי 2 ו3. כשבארץ באתי לבית ספר עם נעליים של נייק חשבו שאני עשיר. פה נייק זה כמו גלי! אה כן, ויש את המידות שלי.

נראה לי שאני אסיים כאן לעכשיו כי אני חופר - אבל בפעם הבאה יש לי על שלושת הפארקים של סיוורלד ועל הקרוז שלנו לבהמאז לספר. וכמובן - מה שכתבתי על לגדול באורלנדו אמור להתעלף כשאני אגיע לניו יורק...