The OpenG

הסיבה שבגינה נסענו לאורלנדו מלכתחילה הייתה כי הטיול של זילפה היה לי רקוב מדי - לא רציתי לנסוע את כל הקילומטרז' ולבזבז את כל הכסף רק כדי לבקר את אחותה! כלומר - זו משאלה לגיטימית והגיונית, אבל אם כבר נסענו...

ולכן הוספתי לרשימת היעדים שלנו את אורלנדו, כי זה היעד הכי מתוייר בארה"ב ויש שם לונה פארקים וחופים יפים וגם אם נהיה קמצנים ועניים מרודים עדיין נוכל למצוא שם משהו מגניב לעשות. סקר קצר על המחירים וההזדמנויות שמציעים הפארקים שם (אלו הם דיסני וורלד, יוניברסל סטודיוז וסיוורלד) הגענו לתובנה שלבחור באחד מהם עם עסקת חבילה על כל ההרחבות שלו זה הכי משתלם, ואכן בחרנו בסיוורלד.

הגענו ביום שישי ל-Discovery Cove שלא לגמרי הבנו מה זה, זתומרת, יש להם את אקווטיקה שהוא פארק מים וסיוורלד עצמו שהוא ספק לונה פארק ספק גן חיות. אז ה-Cove מסתבר הוא 3 לגונות מלאכותיות, מוקפות ב-Snack Bars ובאוכל ושתייה ללא הגבלה ובכלוב ציפורים ענק. את הבוקר התחלנו בבילוי קצר עם דולפינים (ע"ע ליטוף, לחיצה על כפתור הפלוץ שלהם (זה הפייבוריט של המאמנת) ולבסוף גם ניסיון לשחות איתם שהסתיים בדולפינה אחת שבורחת כי בני אדם שוחים נורא לאט), המשכנו בלהאכיל ציפורים מכל העולם ובשנורקלינג עם rays ודגים נוספים וכל זה בליווי אוכל לא רע בכלל. אחד הדברים הכיפיים שם זה שאומרים לכם פשוט להביא את עצמכם ומספקים לכם הכל - ממשקפות צלילה ושנורקלים ועד לקרם הגנה ידידותי לחיות. שהיה קצת מגעיל.

למחרת הגענו ל-Aquatica שהיה יחסית ריק בבוקר כי היה טיפה גשם, מה שאיפשר לנו לעלות על כל המגלשות שרצינו ללא תורים כמה פעמים. שווה! עלינו על 13 בסה"כ, כולל פעם אחת על מגלשה איומה שמכניסה אתכם למיכל ועושה לכם לעוף על המיליון, וכמה פעמים על מגלשות עם אבובים.

לבסוף ביום ראשון נחתנו בסיוורלד, זילפה הכריחה אותי לעלות על המאקו פעמיים (למרות שהיא מפחידה את התחת!), ועל הקראקן והמנטה פעם אחת. פעם ראשונה שאני עולה על רכבות עם לופים, ולקראקן יש איזה 7, אבל המנטה שהיא בשכיבה הייתה ממש כיפית ומרגשת ופחות מפחידה. תודה לזילפה על הגמילה המאולצת ממתקנים קטנים. משם טיילנו וראינו את אוסף הפינגווינים המרשים שלהם, קצת כרישים ודולפינים כמובן, המשכנו למופע של Killer Whales והלכנו למלון.

SeaWorld גורם לנו להרהר ולחשוב כמה כסף עושים הבעלים על חשבון בעלי חיים כלואים ואומללים. מצד שני ל-SeaWorld מערך הסברה מכובד שמראה אותם מטפלים בחיות, לרוב בסכנת הכחדה, ומשחררים אותן חזרה למים (כגון לוויתנים, דולפינים, צבים, אריות ים ועוד) וזה מעלה את השאלה האם הכסף שמרוויח הלוויתן הנחמד שמשפריץ במרץ על הקהל עם הזנב (מחזה מרשים אגב) באמת משמש למטרות אציליות כמו הצלת חיות. וכמובן האם זה בכלל נכון. 

האם טוב לדולפין שמאביסים עליו דגים כדי שיעשה קצת פרצופים? האם טוב ללוויתנים שמאביסים עליהם דגים כדי שישפריצו על הקהל? אלה יצורים יחסית נבונים ולכן סביר להניח - שלא.

ובאיזשהו מקום זה קצת צה"לי. קומץ שמוותר על חירותו ועושה דברים לא כיפיים כדי שהכלל יהיו, במקרה הזה, מוגנים ובמקרה הקודם - כדי שיטפלו בהם קצת. חיפוש בגוגל הניב שכולם אינטרסנטים וחארות - חיפוש "האם SeaWorld איומים" הניב תוצאות נוראיות של התעללות, לוויתנים גוססים ובעלים חסר סנטימנטים שסופר את הדולרים, בעוד חיפוש הפוך הניב תמונות מקסימות של פעילי SeaWorld (כמובן עם הלוגו למטה) משחררים לפרא את הכריש הפצוע והמסכן לאחר שהחלים. כנראה שאמריקה כמו אמריקה לעולם לא תמצא עמק שווה בקונפליקט הזה - או שהם השטן או שהם מלאכים קטנים ותמימים. לשמחתי גם זילפה לא תוכל להכריע ולכן אין לה ייסורי מצפון קשים על לוויתנים שעושים סלטות באוויר. אז היה מגניב!

את העלילה הזו סיימנו בנסיעה ל-Port Canaveral לקרוז של 3 ימים. כנראה שעליו אני אספר כשכבר נחזור. אבל יאמר לזכותי שאני מנסה!

ניסיתי למצוא קצת זמן לכתוב ולא כל כך הלך לי... אז החוויות לא כאלה טריות כמו שהייתי רוצה.

אז הספקנו לטייל מסינסי לכמה יערות מרשימים, בהם Shawnee Lookout, Hocking Hills ו-Rowe Woods שכולם היו מרשימים.

ב-Hocking Hills מצאנו שאין תחנות דלק אבל היו מערות אדם קדמון מאוד יפות (ואתר מופלא לקמפינג), ב-Shawnee מצאנו הליכה לאיבוד בתור עמי ותמי ביער ונוף לנהר, וב-Rowe Woods מצאנו ביצה קטנה וציפורים אדומות - טבע במיטבו. במהלך כל הזמן הזה בילינו המון עם הילדודים של זלדה. מלספר להם סיפורים, לרוץ סביבם ולתת להם את השעשוע היומי "להעיר את דוד עופר" במסגרתו הם רואים אותי ישן, קופצים עליי בצווחות קום קום וכשאני קם רצים בשמחה במעגלים. נקרא לילדים עמי ותמי. הם תאומים בני 3 עוד מעט.

שני הקטנטנים זה עתה התחילו לדבר. תמי מתקדמת קצת מהר יותר, כבר מרכיבה משפטים ואפילו מתחכמת (זלדה: "קדימה סיימי לאכול!! כבר מאוחר וצריך ללכת לישון!" תמי: "צריך לאכול לאט לאט" עם חיוך זדוני במיוחד) בעוד עמי עוד מגמגם (אבל מתלהב משהו מפחיד מרכבות וטרקטורים). מערכת היחסים ביניהם מבדרת, בעיקר כשהם מדברים זה עם זו. הם כמובן גם מתקוטטים לפעמים וכשהם חוברים נגדנו יחד אי אפשר לעצור אותם! שיחקנו איתם לא מעט בשבועיים האלה (קרבות הפרצופים עם תמי היו בלתי נשכחים כשהיא במצב כפית). לא פשוט כשיש שניים (בעיקר כשעדיין בורח להם). אבל בהחלט נשמור על קשר כמה שנוכל בסקייפ... שזה פחות מוצלח.

לקראת סוף השהות שלנו בסינסי הגיע יום כיפור. לצום בחו"ל זה קצת קשה, כי מסביב החיים ממשיכים, החנויות פתוחות, המכוניות נוסעות וחלקינו אפילו הולכים לעבודה. לעומת הארץ שהרחובות מתרוקנים ממכוניות (ומתמלאים ערסים קטנים בלבן) כאן לא הרגשנו את זה אפילו. לצום אצלנו היה קשה משמעותית בגלל שני קטנטנים שמעירים אותנו ב6 וחצי בבוקר כל בוקר, ארוחה מפסקת שלא אנחנו בוחרים מה לאכול בה (קצת באשמתנו, אבל טכנית נכון) וגם היעדר גורמים להעברת הזמן מהר - חברים עם משחקי קופסה (למרות שזלדה הביאה אחד) והמחשב המפלצתי שלי. טוב לפחות לא היה חם... אבל זה היה צום מאוד מוזר ומאוד מאולץ. 

קשה לשמור על היהדות שלנו בחו"ל. מילא בארץ, שכולם בתוך זה, המדינה משלבת את זה במקומות העבודה והמשפחה והאנשים מסביב גם רוצים שזה יהיה ככה. בחו"ל אין שום דבר שיגיד לנו להיות יהודים חוץ מעצמנו והמצפון שלנו. ואכן רוב מי שרובץ בחו"ל מאבד לפחות חלקית חלק מהצביון היהודי של חייו - בין אם זה המסעדות שמערבבות בייקון וצ'דר עם הכל, ובין אם זה ימי שבת שהם ימי ראשון, ובין אם זה ציון חגי ישראל. קל ללכת כאן לאיבוד.

הקמנו מדינה ליהודים בישראל וזה נחמד. אדם שרוצה להגדיר את עצמו כיהודי מא' ועד ת' יכול להגיע לישראל ולעשות את זה. אבותינו עבדו קשה כדי שזה יקרה. אבל המדינה הקטנטנה שלנו פשוט לא תספיק. צפוף בישראל. הדיור במחירי שיא (שנשבר ונשבר), ההתקוטטות המיותרת עם הערבים לא תסתיים (כי אין פתרון ולא יהיה פתרון) ולמה לי לגור בדירה בקומה 9 בנשר כשבאותו מחיר אני יכול להשיג בית בודד עם דשא ענק באוהיו? ובסופו של דבר - רובינו לא בדיוק מנצלים את היותם בישראל כדי להתפלל בכותל כל שבוע. האוכלוסיה לא תוכל להמשיך לגדול בישראל מבלי שיתפנה קצת מקום. ולבסוף יש מי שיצטרך לוותר. כנראה מי שאין לו כסף, או חיבור לארץ. ועם זאת - אני עדיין לא בשלב שאני מסוגל לחשוב על ילדים שלי שיגדלו בלי לדעת עברית. או בלי לאכול חומוס :-)

יום אחרי יום כיפור עזבנו את זלדה בחיבוק ונפרדנו מהקטנים. נראה שהפרידה מאיתנו השפיעה על תמי קשות. והאמת שנראה לי שגם עלינו קצת. אבל נסענו לאורלנדו - היעד הכי מתוייר בארה"ב.

לזכותה של פלורידה יאמר שהיא שונה מאוד מאוהיו. סינסינטי לצורך ההשוואה נראית כאילו העיר ניסתה לצמוח מעל היער ולא הצליחה - והבניינים צצים מתוך יערות. אורלנדו אותו דבר רק מתוך אגמים. אגם בכל פינה. ומזרקה בכל אגם. וכמובן עצי דקל במקום עצי אורן והעצים שנהיים אדומים עכשיו.

ולפתע מהרגע שנחתנו הפסקנו לשמוע אנגלית שוטפת ושמענו את כל שפות העולם. בעיקר ספרדית וצרפתית, אבל גם עברית, איטלקית וגם ערבית. נחתנו באורלנדו וגילינו שהמלון של שדה התעופה הוא אכן המלון של שדה התעופה, בעיקר בגלל שהוא שוכן פיזית בתוך שדה התעופה. מראה מוזר מאוד לראות מרפסות שמשקיפות לדיוטי פרי (נסו לחפש orlando airport hotel ותראו). לאחר שסיימנו להתפעל מחנות הדיסני הראשונה שמצאנו (ראשונה מתוך רבות) פנינו לצאת ולמצוא את הדרך הטובה ביותר להגיע למלון. במקום מונית שעולה 60$, או שאטל שעולה 40$, בחרנו באוטובוס שעולה 2$ וקצת כאב ראש, כי מסתבר שמידע על התחבורה הציבורית באורלנדו נדיר כמו מידע על תרבות המאיה בטיבט במאה ה12. אי אפשר ולא ניתן להבין שם כלום! אז אחרי שלושה טיפוסים לאוטובוס הלא נכון וקצת שאלות באנגלית עילגת, הצלחנו בשתי החלפות להידחף עם שתי המזוודות של שנינו ולהגיע לכניסה למלון - כדי לגלות שהוא ממש לא ידידותי להולכי רגל ושאנחנו הולכים באומללות על הכביש. לשמחתנו נפלנו על המלון הנכון.

בכניסה מצאה אותנו ש.ג. שלא ברור מה תפקידה (בדומה לעובדים רבים במשק האמריקאי), אבל היא ראתה שחם לנו (כי עברנו מסופת ברקים בסינסי לחמסין בפלורידה) ומיד קראה לשאטל פנימי של המלון שיביא אותנו לקבלה. והאמת שסגל המלון היה פשוט מקסים. זילפה התעקשה שננסה מלון סוויטות, אז המלון היה יחסית חור. אבל היה לו אאוטלט ענק ממש מחוץ לדלת, וחדרי מלון שמביישים את הבית שלנו - מטבח מאובזר לחלוטין, סלון עם טלויזיה, ג'קוזי, מקלחון ואפילו מכונת כביסה בחדר. אה! וקרש גיהוץ. כמה זה עלה לנו? 150$ ללילה + תוספת 25$ ללילה שמרמרה אותנו קצת על אינטרנט?? אנחנו לעולם לא נוכל לנפוש בארץ שוב. הייתה לו בריכה וחדר משחקים ופאב, ואחרי קנייה קטנה בסופר המקומי (שבו שמענו עוד שפות שלא זיהינו בכלל) היינו מאובזרים לחלוטין. אז המסע המתיש שלנו בתחבורה הציבורית של אורלנדו הסתיים בסוף טוב ובסיבוב מופלא באאוטלט המקומי.

אני באמת לא מבין איך ילדים מסוגלים לגדול באורלנדו.

הם גדלים שם, ומסביבם כל הפיתויים האלה, החנויות הזולות וההנחות המטורפות והדיסני והשוקולד והלונה פארקים, ואני באמת לא מבין איך הם מסוגלים לגדול שם כשכל זה מסיח את דעתם. היה פשוט כיף באורלנדו. הקניות כיפיות כי יש המון הנחות באאוטלטים האלה, ועל מותגים רציניים שבארץ עולים פי 2 ו3. כשבארץ באתי לבית ספר עם נעליים של נייק חשבו שאני עשיר. פה נייק זה כמו גלי! אה כן, ויש את המידות שלי.

נראה לי שאני אסיים כאן לעכשיו כי אני חופר - אבל בפעם הבאה יש לי על שלושת הפארקים של סיוורלד ועל הקרוז שלנו לבהמאז לספר. וכמובן - מה שכתבתי על לגדול באורלנדו אמור להתעלף כשאני אגיע לניו יורק...

אני לא בטוח אם להגיד שזה הגיע מהר או לאט, אז כנראה שזה הגיע בזמן הנכון - את המילים האלה אני כותב מסינסינטי, אוהיו.

הטיסה שלנו סוף סוף הגיעה! עפנו במסע של כמעט 30 שעות בדרכים, מהרכבת לנתב"ג, קונקשן במוסקבה (Dafaq??? אבל זה הוזיל עלויות משהו מפחיד), טיסה מקומית לסינסינטי ולבסוף - ההגעה לזלדה, אחות של זילפה. חוץ מזה שהעובדות בשדה התעופה במוסקבה לא סימפטיות בעליל ושזילפה בחרה ללעוס בקולניות קלמטינה אל מול אנשי המכס החביבים בארה"ב שכאמור אמורים לחפש עלינו בביקורת הגבולות יבול חקלאי/ירקות/בעלי חיים/רעלים ולמעשה לקחה אותנו לבידוק מיותר אחד מלא בפקידים מגלגלי עיניים, המסע עבר בשלום.

כמו שנדהמתי לגלות בפעם הקודמת שנכחתי כאן,  הכל ירוק. דונמים על גבי דונמים של ירוק. איך שהגענו לבית של זלדה, כמובן חיבוק גדול ושני קטנטנים רצים סביבנו בהתרגשות.

זלדה מארחת אותנו נפלא בסה"כ. שולחת אותנו לאטרקציות המקומיות וגם לוקחת אותנו לבלות, וכמובן שלא חסר כלום ושום דבר וכל פיפס שאנחנו עושים ישר דואגת... מצד אחד לא מובן מאליו - מצד שני לא כזה מפתיע. בכל זאת האחות הגדולה :)

מאז שהגענו היינו בכמה מקומות. התחלנו בקניון המקומי (Kenwood Towne Cetnre) ובפרט בהמבורגרייה חביבה בשם Red Robin וכמובן ב-Cheesecake Factory, בחנות לגו שבה בירך אותנו המוכר וגם נתן לנו הפתעה קטנה (דמות לגו) כי סיפרתי לו כמה אני מכור, בחנות דיסני שבה זילפה חיפשה מה לעשות עם עצמה וגם קצת בגדים וכזה. למחרת ביקרנו גם במוזיאון של סינסינטי (לתערוכה מיוחדת על לאונרדו דה וינצ'י וצילמנו יחד את המונה-זילפה), בצומת EnterTRAINment (שבה גילינו כמה רחוק אפשר לקחת רכבות מיניאטוריות), ב-Cincinnati Premium Outlets למסע קניות קצרצר (חנות לינדט!!), באקווריום המקומי (בו פגשנו את כרישי), בגן החיות של העיר (בו זילפה התמרמרה על סבל בעלי חיים), וגם במוזיאון הלאומי של חיל האוויר האמריקני (שזה בעצם 4 האנגרים מלאים במטוסים, מסוקים, מעבורות חלל וכל הבא ליד). אני יכול להגיד שכל המקומות הללו מרשימים.

זה כנראה לא נחמד להגיד (כי בכל זאת זלדה השקיעה בנו המון), אבל שום דבר מזה לא מסוגל להשתוות לפסטיבל Louder Than Life שבו היינו, בלואיוויל, קנטאקי. כי היה פשוט ענק!

מה זה ענק? ענק זה אומר שעישנו עלינו את כל סוגי הסיגריות בעולם, הרגליים שלנו כאבו, שילמנו 20 דולר על חנייה, קיבלנו שעה ביציאה כי המשטרה מטומטמת, הדבר היחיד שמצאנו לאכול חוץ מסנדוויץ' מסכן היה פיצה קצת מגעילה והכי חשוב - כנראה שהאוזניים של שנינו לעולם לא יהיו אותו דבר.

11/10 הולך לעוד 3 ימים כאלה בגרמניה שנה הבאה, כי היה פשוט ענק!!!!

התחלנו בהופעה של Adelitas way סתם כי הגענו בזמן, שסתמה לנו את האוזניים קצת. המשכנו להופעה של סבאטון (from the swedish land of Ikea) שהיינו כל כך קרובים שראינו להם את הלבן בעיניים (למה הגיטריסט הסתכל עליי כל ההופעה?? אני לא מכיר אף שיר) וקפצנו כאילו נולדנו פה ואנחנו הולכים להופעה כל שבוע (And thank you for the goose bumps by the way!)! ההופעה הייתה פשוט כיפית. גם כי הלהקה מבדרת וגם כי המוזיקה טובה (כן טוב אני אתחיל להקשיב להם יותר). בשיר האחרון הסולן שלף ילד בן 5 מהקהל עם אמא שלו (שנראית כמו אח שלו) עם אטמי אוזניים קטנים ושאל אותו אם זו הופעת המטאל הראשונה שלו. מסתבר שלא! והעניק לו את משקפי השמש שלו. לא סתם זילפה לקחה אותי לחכות שעה בתור כדי לקבל מהם חתימה. וגם הם היו חמודים (מה?? מישראל?! לא, לא... היינו שם, כל כך חם!! חם...)

המשכנו להופעה מ-ד-ה-י-מ-ה של Skillet. זו להקה שאני מכיר כבר שנים ולראשונה יצא לי להגיע להופעה. והאנרגיות בהופעה הזו - היו פשוט יוצאות מן הכלל (אולי זה תרם גם שהכרתי את כל השירים) וביצוע מדהים ל-Sick Of It. תנסו לחפש Skillet live 2016 ביוטיוב ותראו שהם מבצעים את השיר עם ניואנס באמצע - אם נמאס לכם ממשהו, אלימות, אונס, בדידות, בעיקר כשכל הדברים האיומים בעולם קורים היום, תצטרפו ותשירו. אני חושב שבערך פה האנרגיות היו בשיאן. אחרי הופעות נוספות של Alter Bridge (שגם לזו חיכיתי), קצת Clutch וגם קצת Korn שאנחנו לא ממש אוהבים, הגיעו Disturbed ופשוט העיפו את הגג שלא היה מעלינו.

לדעתי אחד הדברים שהכי נהניתי מהם זה לגלות שגם אותם פריקים מטאליסטיים חובבי שטן רוצים בסה"כ שיהיה טוב בעולם.

ועכשיו 3 ימים אחרי ועדיין מצלצל לי באוזניים WE ARE - DISTURBED... אז נותר לי רק לחכות ל-Wacken 2017! אבל לפני זה אולי כדאי לחזור מארה"ב...

מחכים לנו קצת טיולים כאן באיזור שאולי אני אספיק לכתוב עליהם, ולאחר מכן אנחנו עפים לאורלנדו, לבלות קצת ב-SeaWorld ולהפליג לבהאמאס לכמה ימים (לנצח את ההוריקן!). שבוע נוסף בניו יורק ונחזור הביתה.

מאז הפעם האחרונה הספקתי לסיים את אחרונת העבודות שלי לתואר (זילפה סיימה את השנייה) ולהחליט שאני כנראה משתחרר בנובמבר '17. ולשחק לא מספיק Rocket League! אבל זה כבר סיפורים לפעם אחרת.