היום בערך באחת עשרה בלילה אמא שלי סבתא שלי רוי ואני נסענו חזרה הביתה מבית של קרובי משפחה שחזרו מחו"ל ובדרך עברנו תאונה.
אני זוכרת איך הנשימה של אמא שלי נעצרה והיא בלמה מהר וראיתי איך הפנסים של הרכב השני מתקרבים אלינו לאט לאט ובסוף, בא ההתנגשות.
בהתחלה חשבתי שהאישה המבוגרת באוטו ממול מתה. באמת אני כ"כ פחדתי...אבל היא פקחה את העיינים.
היה קצת בלאגן. היא איבדה את ההכרה, סטתה מהמסלול שלה למסלול שלנו וההתנגשות הייתה חזיתית.
אנחנו, תודה לאל, יצאנו ממש בסדר כולנו. סבתא שלי קיבלה מכה ממש ממש ממש ממש קטנה בראש, אבל כולם בסדר.
אם זה היה קצת שונה...אם היינו נוסעים יותר מהר, או אמא שלי לא הייתה בולמת בזמן או כל דבר דומה, יש סיכוי שמישהו היה עכשיו בבית חולים.

זה היה כזה מזל...אני פשוט מאושרת מזה שהכל בסדר. פתאום אני מרגישה צורך שתדעו כולכם כמה אני אוהבת אותכם. באמת!!! את כל-כך חשובים לי...אחד אחד!!! מוסר ההשכל שאני לוקחת מהסיפור הזה זה רק דבר אחד: להנות. להנות מהחיים. לכו תדעו מה יקרה לכם מחר...ועד המחר הזה, תהנו!!! פשוט ככה. אני, למשל, יכולתי להיות עכשיו חסרת הכרה בבית חולים או חסרת סבתא (חס וחלילה!!!!!!!!!!!!!!!). ואנשים, תזכרו שאני אוהבת אתכם ואתם הכי חשובים לי שאפשר!

אני כ"כ שמחה שאני ישראלית. באמת. איך שזה קרה כבר עצרו המון אנשים לעזור, איזו חובשת עברה שם במקרה ויצאה מהרכב לעזור, אנשים הלכו לכוון את התנועה, הרגיעו את הזקנה ונתנו לה מים...הגיעו ארבעה אמבולנסים כי ארבעה אנשים שונים התקשרו להזמין אותם. הגיעו גם שתי ניידות.

אמא שלי וסבתא שלי עוד שם, מסדרות דברים עם הגרר....אני בבית לבד כרגע...אני לא יודעת למה, אבל אני מרגישה כאילו באמת עבר עליי משהו.
זאת אומרת, למרות שלא נפגעתי בתאונת הדרכים הזאת, אני מרגישה שכן קרה משהו, אולי הבנתי משהו. להגיד תודה על כל שנייה שנאי פה. להיות שמחה. תמיד.

יש לי עוד על הרבה מה לכתוב, אבל לא היום ולא עכשיו...
אנשים, אני אוהבת אתכם!!!