(ביצוע מפסטיבל ערד 97, הופעה רק של ברי, בלי פורטיס)

ניצוצות

פורטיסחרוף

כן, אנחנו שניים, האויב שהוא חבר
אני זה התחפושת ובפנים אדם אחר
צועק אל הירח, בוכה ומקלל
מסתובב כמו כלב, מוכה ומילל

זה כמו מכת חשמל, וזה זורם ומעוות
את חוש הזמן לאן? אני הולך ומסתבך
ניצוצות של הבנה, שוב חולפים כמו סרט נע
כמו רוח סערה הם מקלפים עוד חלקים מהקליפה

הפחד מטפטף כמו רעל ונספג כמו נשיקה
אני זה המלכודת שבוי בלא תקווה
רוצה לפתוח דלת, נסגר ולא יוצא
מנסה לברוח ותמיד, תמיד חוזר.

זה כמו לרקוד עם שד שמחבק ולא עוזב
כן הוא תמיד רעב. אני הולך ומתרחק
ניצוצות של הבנה, שוב חולפים כמו סרט נע
כמו רוח סערה הם מקלפים עוד חלקים מהקליפה

הנה גם הביצוע המקורי שמישהו עשה לו סרטון ואין לי כוח לראת כמה זה גרועP:

"הפחד מטפטף כמו רעל ונספג כמו נשיקה"

איזה שיר מדהים...הוא מכניב לטראנס כזה....אני זוכרת שפעם בהופעה אורן התחיל לשיר אותו במקום את "היא אוהבת" וזה היה ממש מצחיק, פתאום כל הקהל שר איתו באופן מאוד טבעי... גם היא אוהבת זה שיר כזה שמכניס לטראנס...זה פשוט יפה מידי בשביל לא.

עוד שיר מדהים:

רחוק ממך ברי סחרוף ויהודית רביץ

מילים דליה רביקוביץ'

לחן ברי ורע מוכיח

לא ששכחתי,
לא שעזבתי את עצמי
רק הסתובבתי
את מתעופפת
את מעודכנת בפרטים
כמה חסר לי

עוד מעט כבר קיץ
בואי ונצא לשחק
כמה ניסיתי, עייף
רגע עוד רגע
אני משתגע לבד
כל כך רחוק ממך

תזכור שהבטחת לבוא אלי בחג
שעה אחרי שיחשיך
כיוון שתבוא לאחר חשיכה
לא ישגיחו בך
כיוון שתבוא לאחר חשיכה
אני אשגיח בך

עוד מעט כבר קיץ
בואי ונצא לשחק
כמה ניסיתי, עייף
רגע עוד רגע
אני משתגע לבד
כל כך רחוק ממך

תזכור שהבטחת לבוא אלי בחג, שעה אחרי שיחשיך
אני מצידי לא אקפיד על עוולות, או רומזות עד שתבוא איתי
אל תאמין אף לדברי כשהם נלוזים או מופלאים
אני ישנה ככל האדם, אינני עוסקת בכישוף
אני מוותרת מראש על כיבודי ואינני דומה לבנות האלים
תזכור מתי והיכן

תזכור שהבטחת לבוא [שעה אחרי שיחשיך]
בחג, שעה אחרי שיחשיך
נדמה לי כאילו קירות הבית התפתלו מכאב
בתוך הסיוט ואנחנו, אנחנו עם עצמנו
דוחים הכל מיום ליום ליום ועד קץ הימים

תזכור שהבטחת לבוא אלי שעה אחרי שיחשיך
אני מצידי, אני ישנה ככל האדם
אינני עוסקת בכישוף, אני מוותרת מראש,
אינני דומה לבנות האלים,
תזכור - הבטחת.

איזה שילוב קולות מדהים, איזו רגישות של לחן, איזה עיבוד ענק ואיזה יופי של שילוב אלמנטיים ים תיכוניים (שאגב, זאת מוזיקה ממש יפה וזה לא מזרחית כמו שכולם חושבים, יש המון הבדל)...רק ברי יכול לשלב ככה כלים כ"כ לא קשורים לרוק וליצור דברים כ"כ יפים. והמילים, הכי יפה פה זה איך שהשיר מסביר יפה את המילים, איך הם בנו יפה את הסיפור....

אני במצברוח של שירים יפים יפים כאלה היום..(:

שילוב כ"כ מעניין. ביצוע מעניין גם כן.

שקיעתה של הזריחה

מילים פורטיס לחן פורטיס וברי

כלב מתרוצץ על גבעה כתומה
נובח ומחפש פינה
בון-ז'ור מיסיה, איזה יום יפה
הארנבות שוב במסע
גמדים צוחקים ומשחקים בחול
עולם שמח וכחול
שמש לבנה מטילה קצת אור
צובעת אופק בשחור

אין פנאי, אין פנאי ואין עוד תקווה
הכל מתמוטט, נשאר רק חלום
כשהפטרייה הופיעה, פתאום בחלון
אין ספק ש... אין ספק ש...
זוהי שקיעתה של הזריחה

בוקר שוב עולה שקט ודממה
האדמה היא צל שחור
ערפל צהוב נח על פני החוף
אין כבר עיר ואין רחוב
קשת בענן, נמלה, ציפור
הכל נעלם ולא יחזור
שמש לבנה מטילה קצת אור
צובעת אופק בשחור

אין פנאי, אין פנאי...

הביצוע המקורי-

סיימתי את הספר...טיפה התאכזבתי, אבל אני חייבת לקרוא את ההמשך

סליחה על הפוסט שירים שלא קשורים לחייכם, אבל רציתי לשתף אתכם קצתP:

הביאו את הסתיו (קליפ)

איפה הילד
מילים: חמי רודנר
לחן: אסף שריג

תל אביב מתנמנמת בחום
לשפת הים התיכון
עצלה, לא כל כך יפה
מתי כבר אוקטובר יבוא
ורוחות מערב בחובו
ונוכל לשוב להתכרבל בשמיכה

הביאו את הסתיו, שלכת
וליבנו האטום והקר
יתרחב וינשום
הביאו את הסתיו
נתרפק עליו
עלים יסתחררו ברחובות
יהיה געגוע

תל אביב התהפכה על גבה
היא הייתה לי סיפור אהבה
בסוף גיליתי שהיא פרוצה
מותר להיות עצוב
נעים לי להיות עצוב
בתפקיד האהוב
שעליי הוא כל כך אהוב

הביאו את הסתיו...

תקחו כבר את התקופת ביינים הזאת, תביאו לי תקופה שפויה יותר...משהו שלא צריך להיות מודאגים ולפחד לגביו...מצידי לחזור לעבר אפילו, אז הכל היה פשוט.

אבל באמת שאני מאמינה שכל זה זאת סתם תקופת ביינים נוראה ביותר שתעבור בקרוב. אני מקווה.

לא שבאמת תמיד יש לי איזה משהו מעניין לראות בטלוויזיה ולרוב, זה לא מעניין אותי. גם כשאני נכנסת עם מישהו לריב על הטלוויזיה (מישהו= עירא, אח שלי למי שלא יודע) הריב הוא לא במאת על הטלוויזיה או על הערוץ שאני רוצה לראות...באמת...כאילו, העולם לא ימות. אבל זה נראה לגיטימי מאוד לריב עם מישהו על העמדה שלו. במקרה של אח שלי, שאתו אני בד"כ רבה על הטלוויזיה זה על הגישה שלו, שאותלו אישית, היא מגעילה. אני מודה, אני לא סובלת אגואיזם. זהמו ציע אותי מדעתי, ובעיקר לא אצל אנשים שחשובים לי ושאני חושבת שאם אני אעיר להם, אולי זה ישנה אצלם משהו. עם עירא אי אפשר לתקשר. נסו לדבר אתו- הוא יצעק תנסו לצעוק עליו- הוא ירביץ תנסו להרביץ לו...לא נסיתי ממש. ולא כי אני פוחדת, כי אני לא מסוגלת להרביץ לאחים שלי. לא מהאנשים שעושים את זה, מה לעושת? אז ככה שכשכבר אני יכולה איכשהו לדבר אתו זה כנראה רק דרך דברים טכנים בהחלט. אי אפשר לדבר אתו נגיד על החיים, על איך היה בבית ספר, על איך הוא העביר את היום...ואני מודה שזה חסר לי, כי כשהוא לא נכנס לתוך העניינים שלו  ונעלם(או יותר נכון נהיה מטרד שכל מה שהוא עושה זה להעביר ביקורות ולדאוג לתחת של עצמו), הוא היה אחד החברים הטובים שלי ובאמת באמת נהנתי אתו. היום הוא הפך להיות ילד מגעיל. באמת. אני לא יכולה לסבול אותו כבר. אגואיסטיות שכזו, תסלחו לי, אבל באמת עוד לא ראיתי.

ניסיתי לדבר אתו נורמאלי. נחשו איך הוא הגיב. "מה הקשר?" "את לא אמא שלי" "מי שאל אותך בככל?" "אל תתערבי" "טוב, שתקי כבר", זה היחס הכללי.

ואני חושבת, אם אני לא יכולה לדבר אתו על מה שמעצבן אותי בצורה כזאת כנראה שאני פשוט אצטרך להעיר לו כל פעם שהוא עושה משהו שנראה לי לא בסדר. למשל, כשהוא צועק על עילי (אחי הקטן) כשהוא בוכה, שהוא מרביץ לזוהר( אחותי) ודברים מהסוג הזה וכן, זה מגיע גם לעניין הטלוויזיה. אחת משתי הטלוויזיות בבית שלנו התפגרה, וזה משאיר אותנו, במידה וחישבתי נכון(P:), עם טלוויזיה אחת משותפת לכל המשפחה. זה מטריף אותי שהוא חושב שזה הכל רק שלו, שרק הוא נמצא בעולם הזה, שכשכולם יושבים ורואים משהו הוא יכול להעביר אם זה לא מוצא חן בעיניו. אז אני אתווכח אתו. לא אכפת לי שלפעמים הוא מרביץ לי כשאני עושה את זה, פשוט כבר לא אכפת לי, כי אני לא מוכנה שאח שלי יהיה כזה אגואואיסט! לא מוכנה בכלל שיהיו כאלו אנשים בעולם האמת. אני לא יכולה לסבול אנשים שחושבים שזה רק הם בעולם ורק האינטרסים שלהם, אז שאני אתן לאח שלי להיות כזה?! אין סיכוי!

אתם יודעים איזו אנגריה אני צריכה בשביל לריב אתו? אני לא רבה עם אף אחד אף פעם כי אני לא מסוגלת, כי באמצע אני מתחילה לבכות כי אני לא יכולה לצעוק על מישהו, כי אני לא יכולה להגיד למישהו דברים רעים, כי אני לא יכולה להרביץ לאף אחד אפילו עם הוא עוד שנייה הורג אותי, אני פשוט לא יכולה, לא בנויה לזה. ובכל זאת אני רבה אתו. כדי שילמד שזאת לא הדרך.

לפני כמה דקות, כשרבנו שוב אחרי שהסברתי לו שאת המחשק הוא יכול למצוא גם באינטרנט והוא טען שהוא לא יודע לחפש "רשת ב' " בגוגל, זה הסתיים בזה שהוא אומר לי בטון הרגוע והמתנשא שלו "אל תדברי איתי אלא אם כן זה קריטי". (כמו הפעם שנפלה מהשולחן כוס על הרצפה ונשברה והוא דחף אותי לכיוון הזכוכיות ואמרתי לו שעוד שנייה אני אדרוך על זה והוא הסתכל לי בעיינים ואמר "את מבינה שזה לא נורא אם תדרכי על זה?") ופתאום, עכשיו הוא נזכר שבחדר שלי נמצאים הקלסרים שקנו לנו. אז הוא נכנס לחזר ובטון נורא אדיש אומר "אני צריך שניים שלושה קלסרים" "מצטערת עירא, לי זה לא קריטי." נדמה לכם שהוא לא ניסה להכנס? אז ירדתי לאמא שלי והוא סיפר לה על הקטע עם בטלוויזיה, שאני רציתי לראות משהו אחד והוא משהו אחר וככה הלאה...ואני אמרתי לאמא שלי שזה כבר לא קשור לטלוויזיה. והיא אמרה שנלמד לדבר בינינו כמו בני אדם. אתו אפשר לדבר כמו בן אדם?! "אני בכלל יכולה לדבר אתך? אני יכולה בכלל לשאול אותך 'עירא, מה שלומך?' " וככה עליתי חזרה לחדר, הקלסרים אצלי, אני כותבת את הפוסט המפגר הזה ומחכה רק לשנייה שאני אסיים ואוכל לבכות (שאצלי עד שאני לא בוכה אני לא נרגעת) בלי לדאוג שאני מקלידה את המילה לא נכון מרוב שאני לא רואה את המסך בגלל הדמעות.

אולי לכם זה נראה כמו עוד "מלחמה על שלט" נורמאלית בין אחים, או סתם פוסט שבו אני באה לכלך על האיוב הכי גדול שלי, אחי, אבל זה לא ככה. כי אח שלי פעם היה חבר שלי והיום הוא סתם איזה כתם של בנאדם שמסתובב בבית ונוהם והמריבה הזאת היא לא על איזו תחנה נראה.

אני את הפוסט הזה רצתי לכתוב כבר לפני איזה שנה...אולי יותר נכון רציתי להגיד אותו לעירא. וזה הכי קרוב אי פעם שיהיה לי ללדבר על זה עם מישהו, פשוט הוצאתי את זה כאן ועד הפעם הבאה אני בטח כבר אשכח את ההרגשה המגעילה הזאת.

כתבתי את הפוסט הזה לא בשביל שתגידו "יו עירא מגעיל" כתבתי את זה כי נמאס לי לשתוק. ולהגיד את כל זה לעצמי זו ההגדרה המדויקת ללשתוק. גם לכתוב את זה פה זה לא הכי אקטיבי שיש, אבל נמאס לי כבר להבליג. נמאס לי.