עוד סיגריה, השמינית שלי (לפחות) הלילה, מוצתת. אני שואף את העשן עמוק לריאות, הגרון נשרף מהפעולה. האמת היא שהייתי אמור להשתעל מתחושת השריפה, אבל כבר שנים שאני לא משתעל.
חמסין של יולי עף אליי, אל המרפסת. אני מסתובב להסתכל והנה היא שוב – השמש. עוד זריחה, עוד בוקר, במשחק האינסופי של הזמן והחיים.
השיר באייפוד מתחלף לגו גו דולז – יצירה מלודית ויפיפיה על המלאך שנפל מהשמיים בשביל אהובת ליבו בת התמותה שהוא במקרה השיר שאני הכי הכי אוהב אי פעם. ואז זה מכה בי – אני כבר לא צריך את זה. אני כבר לא מתגעגע לנוחות של להיות אופטימי. אפילו האהובה של המלאך מתה בסוף.
עוד שאכטה מהסיגריה, עוד שלוק וויסקי, עוד חיוך נוגה שמתפשט בי כשאני מביט אל קו האופק, מקוטע בבניינים גבוהים ואפורים, מלא זיהום אוויר חיפאי, מכוער יותר אפילו מאתמול, כשעולה יום חדש – פחות אופטימי מקודמו.
מביט אל המיטה שריקה, למרות שעדיין חום של שתי גופים מתעלסים נותר בה, ומבין שבפעם החמישית בשבוע האחרון אני נשאר ער עד אורו הראשון של הבוקר. אני שונא בוקר. אני שונא את החיים שלי. עם סיגריה ביד, בקבוק וויסקי מתרוקן, מוזיקה באייפוד והרגשה מחורבנת אני פותח עוד יום, עוד האנגאובר, עוד אהבה כוזבת, עוד ועוד ועוד. כל כך כואב לי הרגע. העולם, על כל הרגעים היפים והאושר שהוא נוטה להפיק רוב הזמן, פתאום נראה כ"כ מיותר, שאפילו לבכות כבר לא מתחשק לי.
בוקר.
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=64230&blogcode=6704768
בבלוג זה
בכל הבלוגים
