הרבה זמן לא נתנו לי להרגיש ככה. אני מרגישה הכי לבד בעולם..

זה מעליב, פוגע, מוריד לי שוב את כל האמון שלי באנשים. אני פשוט לא רואה איך מישהו לא ידאג פעם רק לתחת של עצמו ויחשוב גם על אחרים. בלי להסס בכלל היא פשוט אמרה לי את זה. אבל מה אני מצפה בכלל? אני יודעת שהיא חרא של ילדה, שככה חינכו אותה וככה היא הייתה תמיד. הן שתיהן כאלה.. למה אני בכלל מסתובבת איתן?

לא מספיק המשפחה שלי ככה, גם החברות שלי ככה.

זאת פשוט תקופה שלא חשבתי שאי פעם אגיע אלייה, המחשבות שלי נוראיות ואין שום דבר שיכול לשמח אותי, לא כרגע.

זה פשוט טיימינג מטומטם שהכל קורה בו..

"כל העצבות, כל האלימות, אני איכשהוא שורד

כל הבדידות, כל הריקנות, אני איכשהוא שורד"

"לבד, לבד עם הגשם ארוץ

לעולם לא אפסיק את המבט ליד המושטת לבוא"