נכון זה שטויות, אבל זה דברים קטנים שמצטברים אצלי מתחת לעור קרוב לאזור במוח שאחראי על רגשות, מחשבות וכדומה ונהפכים לגוש ענק, סרטן של רגשות כמו אומללות, חוסר אונים, אי ידיעה מה לעשות ועצבים, והסרטן הזה פורש מהרגשות לכל מקום בגוף, לכל תא, הוא חונק אותי, עוטף אותי בקנאה הארורה שגורמת לי לכעוס שאתה לא מתייחס אלי כמעט ואל אחרים כן, עצבים שפעם זה היה אחרת וחוסר ידיעה מוחלט מה השתנה.
מה שאמרת שיקרב בינינו בסופו של דבר מרחיק, וככה אני מרגישה אבל זה כנראה לא נכון כי התפיסה שלי של המציאות היא מעורערת וכל מה שאני אומרת לא מבוסס על עובדות ולהתבסס על רגשות אסור בקשר הזה.
ואני מקללת את היום בו הוחלט שאוולד אישה כי זה מין ארור. אני אולי נשמעת שובינסטית במקצת אבל באמת תראו לי את הגבר שלא יכול להרדם בלילות כי יש לו הרגשה לא טובה לגבי קשר כלשהו. ומה לעשות נורא קשה לי לישון.
ואולי אני באמת טועה וזה הכל סתם רגשות מיותרים אז בוא ותגרום לי להרגיש שזה מיותר, תן לי להרגיש טועה רק הפעם, רק לגבינו כי באמת שאני לא רוצה ליהיות צודקת. כי אם לא תגיד ותוכיח שאני טועה הקשר שלנו פשוט יפול לבור ללא תחתית הזה שאני חופרת כל פעם מחדש.
אז אני באמת בן אדם פסימי וככה נולדתי וככה אחייה וזה כבר מוכח כימית יקיריי אבל מי יוציא אותי מזה במקום לשאוב אותי חזרה פנימה?
מי יתן לי לקום כל בוקר בהרגשה של בטחון וחוסר ספקנות? מי יגרום לי להפסיק לחפש משמעות לחיים בין עמודי ספרי מתח, פסיכולוגיה וסתם הרהוריים של אנשים פסימיים לא פחות ממני? מי ימנע ממני למצוא ציטוטים של אומנים, זמרים, דמויות מסרטים ושאר אנשים חשובים שיתנו משמעות לכל יום או לפחות הסבר הגיוני או טיפת הזדהות? מי יאהב כל חלקיק ממני לא משנה כמה רע הוא יהיה ויגרום לי להרגיש כאילו אני הדבר היחיד ששווה לנשום בשבילו? מי אם לא אתה? ואם אתה לא מצליח האם חיי איבדו ממשמעותם לנצח?
תיהיות של עייפות, מחסור בקפה ופעם נוספת בה חיכיתי למישהו קרוב לשעה לשווא. יקוללו ימים אלה ותקולל היכולת שלי להוציא אותם על כתב.
להת'
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
