אדישות לשמה

- "וואי, מה זה אין לי כוח לחיות."

- "כן הא? זה מעייף."

אין לי צורך עז להתבייכן, למרות שהמצברוח ירוד כרגע. החיים לא מחייכים או שפשוט זו אני שמסרבת לחשוף שיניים. אני מטיפה לחברים ששופכים את הלב על מה שצריך לעשות ומה שכדאי, כשאני בעצמי לא יכולה למלא אחרי הוראות פשוטות.

אנשים כל הזמן כל כך עסוקים במה יעשו מחר, מה צופן להם העתיד ומה הסובבים חושבים, כשהם לא מבינים שהעתיד והאנשים תמיד יהיו שם, ההווה יעלם ולא יחזור. הם נוטים לשכוח את ההנאות הקטנות של החיים, אלו שמוסיפות פלפל וכיף לחדגוניות היומיומית. לקרוא ספר, לפגוש חברה, למצוא מטבע במכנסיים ישנים.

אני יכולה לבכות על מר גורלי או לבקש לי חברים חדשים בצפייה שאלו שקיימים ישנו את עצמם בשבילי, או שאני יכולה פשוט להתאים את עצמי בצורה שיהיה לי נוח. כי אני לא יכולה וגם לא רוצה לשנות את כולם. אם אני אשנה אותם הם לא יהיו מה שלמדתי לאהוב כל כך.

זו נקודה טובה למחשבה. צריך לפתח את זה.