הרבה זמן לא כתבתי, הרגשתי מין שחרור כלשהו.
אז התחילו השבועיים ירוקים, ואת האמת? אני, בתור אני, לא מוכנה להדרכה.
זו הרגשה רעה כזו, לא הייתה לי כזו בחנוכה צפון, אבל עכשיו אני חוששת.
בשיא הכנות, אני לא יודעת עד כמה אני אעשה את זה טוב, ועד כמה אני אצליח.
שיניתי גישה בחיים שלי. ואני כ''כ גאה בעצמי, כ''כ.
שלא נתתי לעצמי ליפול לבור הזה, שאני כל הזמן נופלת.
אז הוא לקח אותי, וואלה. נפסלתי, קורה פעם הבאה ילך לי יותר טוב ואני אדע להסתכל על הטעויות שלי.
לא נתתי ליפול, לא נתתי.
הפלגתי, הפלגתי כמה שאני יכולה, וכמה טוב שיכולתי.
הרגשתי את זה בתוכי, זה בוער בי חזק, לכעוס, לבעוט, לשכוח. אבל להתמודד... להתמודד ולחייך, להמשיך להפליג.
ואני יודעת, בוודאות שהפלגתי הכי טוב שלי. ולא מעניין אותי.
וזה עד עכשיו כואב לי שהוא ניצח אותי, ובהרבה. ידעתי שאני לא אצליח, אבל בראש, בראש היה משהו אחר.
הלב אמר נפסלתי, הראש אמר להמשיך לפעול....
זה כזה מוזר.
והיה ככה ביציאות ובכניסות.
בפעם הראשונה שלי שאני עושה את זה.
לא היה לי משהו, אני הרגשתי ככה. אבל איכשהו נתתי הכי טוב.
ביציאה, לא פרשתי משוטים, נלחמתי לצאת, נלחמתי.
לא הצלחתי, לא הצלחתי לעבור את הסלעים במזח של הדבור, פשוט לא הצלחתי! הסירה הזו לא יודעת לעלות!
היה לי קשה כ''כ, הצלחתי לעבור אבל כמעט התנגשנו בסלעים אבל הוצאתי משוטים.
כן, זה היה השיא שהתעצבנתי.
לא ראיתי.
אבל נתתי לזה לעבור דרכי וזהו.
זהו.
זה המילה המתאימה, זה מה שעשיתי.
סיימתי.
תזלזלו בי איך שבא לכם,
וכן, זילזלו בי שאמרתי שלא הצלחתי וזה קשה לי.
וזה הרג\הרס\רצח מה שלא תירצו אותי.
בקיצור, אין לי אפילו את הכוחות המתאימים לדבר על זה.
אז הלכתי.
ולא, לא לישון.
יש לי מחר מבחן ענק אצל מירי.
אז להתראות לכם ובהצלחה לי במפמר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
