תזהרו מהחיים-מתים מזה;]

איפה להתחיל?! אוקי.

שנה שעברה, בכיתה ו'... הייתי חננה שמתלהבת מעצמה... שאף אחד לא אהב, לא ששנאו אותי או משו.. פשוט כאילו.. לא הייתי חשובה כדי שידברו איתי.. מבינים?! אחלה.

בקיץ היה לי חבר.. (מכוער נורא.. מגעיל וחננה.... ) הוא כל הזמן אמר לי שאני יפה ושהוא אוהב אותי.. דיברנו המון באסמסים... וזה נתן לי תחושה הכי טובה בעולם... גם כשאני הייתי בטיול בת מיצווה בחול.. למרות שזה עלה הוןן... הוא שלח לי אסמסים בלי סוף... הוא גרם לביטחון העצמי שלי להיות בסדר.. נתן לי תחושה שאני וששה משו. (חחח אחרי שבועיים זה נגמר.. חברות שלי אמרו לי שהוא מכוער מידי... חח-אבל זה היה!!)

בתחילת כיתה ז' (אה כה.. שחכתי להגיד שבשנה שעברה.. הייתי בכיתה עם ה-הכי-מכובלים-שיש.... כאלה הכי יפים והכי שווים ונו.. אתם יודעים:) אז... לא הרגשתי ממש בנוח להיות לידים.. הרגשתי.. מכוערת)

אז כמו שאמרתי.... בתחילת כיתה ז' אז יש לי כיתה חדשה, שחצי מהישנים חננות מכוערים שלא איכפט לי כל כך מהם.. החצי השני מהישנים-חבים שלי והחדשי... התחילו איתי דף חדש... נקי... וכיפיי...

התחילו לראות שאני קיימת... וזה כמובן... נתן לי עוד ביטחון עצמי... זה שיפר אותי... ו... אז כל הזמן היו רואים חייוך על הפנים שלי!! (אגב.. יש לי שתי גומות חן חמודות!! חח ופעם אחת אז אני נכנסתי לכיתה.. וכולם מסתקלים אלי-אני-מחייכת כתמיד...- ואז כולם צוחקים צחקו... ואז גיליתי שהם דיברו על גומות חן... חיחי ובין השאר דיברו אליי...חחחח) וכאילו....... רק עכשיו... ביום יומיים שלושה האחרונים... חברות שלי (כפרה אליהן!!) פתחו לי תעיניים....

הבנתי שאני נותנת יותר מידי לגעת בי... יותר מידי להימרח אלי.... פשוט יותר מידי..... היה שלב מסוים בשנה.. לא זוכרת מתי... שאני חשבתי לעצמי.. לא ידעתי מה לעשות ואת מי לשאול... כי ראיתי ששמים לב אלי... ושנוגעים בי יותר מידי... (זה לא כאילו איזה בן שם תידיים שלי על החזה שלי ואני משאירה אותם שם... אני מזיזה ומראה שזה לא נעים... אבל כניראה לא מספיק...:( ) ואז חשבתי לעצמי... מה לעשות?! מה אני צריכה לעשות עם עצמי.. ועם כל הצומי הזה..... ולא ידעתי את מי לשאול או עם מי לדבר... כי פחדתי שיצחקו אלי... ויזכרו איזה מוזרה הייתי..... אז לא דיברתי על זה... כאילו... דחפתי את זה לצד... בלי לחשוב מה יקרה עם אני ימשיך לתת את הרושם שאפשר לגעת בי וכאלה....

רק שתבינו... (יעני... תקציר של הפםוסטים האחרונים...) יש לי ידיג שקוראים לו דניאל... אבל לא נוח לי לרוא לו דניאל אני אני קוראת לו דני... וזה נראה כאילו אננחנו חברים (חיבוק די הרבה פעמים ביום... אבל אנחנו רק ידידים!) יש לי עוד ידיד ממש מש ממש טוב שקוראים לו עומר... ואנחנו כזה... כשאנחנו אחד ליד השני.. אניחנו נמרחים אחד על השני.. אבל כאילו... היד שלי על הצור שלו והיד שלו על המותן שלי... (אבל לשנינו ברור שאנחנו רק ידידים.. היו לנו שיחות על זה (שאני יזמתי) כמו נגיד.. אם יהיה לי חבר לא מבצפר.. אז אנחנו עדיין נהיה ידידים נכון?! כן למה לא? אתה יודע על מה אני מדברת... אני יודע... אז אנחנו יהיה אותו דבר.. אבל פתוח נכון?! נכון!)ויש עוד אחד שנימרח אלי.. כמו עומר בארך... ועוד ועוד.. אבל הם לא עושים את זה מאהבה.. או מחיבה כולשהי... הם עושים את זה כי הם חושבים שהם יכולים... נגיד אני מרגישה שאחנו עושה לי כאלה תרגילים כי הוא רוצה שמישי תקנא. (כל פעם שהיא עוברת.. הוא נדבר אלי.. וכשהיא הולכת.. הוא חייב ללכת...)

מה לעשות?! להציב גבולות לכולם?! לחזור להיות מה שהייתי אני לא רוצה..:(

פליז עזרה.. אני לא יודעת את מי לשאול יותר...:[

אוהבת...לירון