אין לי חשק ללכת לבר מיצווה של אסף.
זה היום באחת בבית אורן.
אני יודעת שיהיה שם כיף-כי כבר הייתי שם בברמיצבות..
ושכך החברים המקסימים שלי יהיו שם..
וזואי! שנוסעת לה לתל אביב! אני אוהבת אותך יפשלי! אל תסעי לי ככה...:(
ושקד ואיריס ואילת והילה כולם יהיו שם (חיחי.. וגם הוא.. שאני לא יראו אותו חודשיים-אז אני יוכל לראות אותו אבל עדיין.
אני לא רוצה ללכת.
אין לי חשק לכלום.
הדבר הטוב שקרה לי היום זה שהיתי עכשיו אצל הרופא והוא אמר שהפצע שלי מתקדם מאד מאד יפה.
אבל לא משנה לי גם עם הוא יזדהם ויהיה מלוכלך ויצתרכו לישות לי כל מיני דברים בו...
לא משנה לי כלום היום.
לא היום.
אני רוצה אותו איתי!! אני רוצה את סול היפה שלי!
איפה אתה ממתוק שלי! איפה? תחזור... תחזור.... תחזור.
שנתיים בדיוק לא ראיתי אותך.
שנתיים.
והדבר הכי מפחיד... לפני שאתה הלך... נעלמת לי... אני כתבתי שיר.
עליך.
על זה שאתה כאילו בורח או נעבד אני לא זוכרת בדיוק.. זה היה לפני שלוש שנים בארך.
הלאויי שאני הייתי מוצאת את השיר הזה.
אני זוכרת, שכתבתי עליך, אז בכיתי. לילה שלם. רק מהמחשבה שאתה נעבד, למרות שאתה היית באותו רגע מאחורי הדלת, בבית שלי.
עכשיו העיניים שלי לא מפסיקות להזיל דמעות.
אני בוכה.
ולא יכולה להפסיק.
אין דרך חזרה.
ואבא שלי בכלל לא עוזר בכל המצב הזה.
כל פעם כשאני ואחותי רבות מי תוציא את בלוש היפה שלי (הכלבה המדהימה שיש לי עכשיו) אז אבא שלי פותח לה את הדלת. שתצא. שתברח לה.
בפעם האחרונה שהיא יצאה לבד מהבית, כל כך נבהלתי שרצתי אחריה בגופיה מיני מיני שבקושי מסתירה תחזיה, מכנסיים קצרים ונעליים בלי גרביים אחריה. לרחוב.
רצתי בכל הכוח שלי.
כאילו אין מחר.
לא חשבתי על מה שאנשים חושבים.
לא היה לי משנה. כל מה שחשבתי באותו רגע זה שאני רוצה שהיא תחזור הביתה שלמה.
שלא יקרה לה כלום. שיהיה לה רק טוב.
מכל זה אני זאת שחזרה פצוע.
על רגל מדממת.
חתכים על כל הרגל.
בוכה ובוכה על כמה שזה כואב.
ועל המחשבה שמה היה קורה עם לא הייתי תופסת אותה.
איריס היתקשרה עכשיו. ממש עכשיו. ושאלה עם אני באה לבר מיצווה של אסף.
אמרתי שאני יחשוב על זה.
כל הגוף כואב לי.
הרגליים מהפציעות, הכתפיים והידיים כי אתמול ניסרפתי לגמרה. והלב. כי אני רוצה אותו איתי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
