שטיפשים, זה מה שקורה

ברצוני לספר לכם על הניסוי הכי מרושע שנעשה אי פעם.

הנני, חברתכם היפה/מושלמת/חכמה/בעלת לב טוב/אהובה על פני כולם/צנועה/וכו'.. השתתפה ללא רצונה בניסוי אכזר זה.

אז ככה:

הטלפון שלי היה מקולקל [משהו בחיבורים] משלשום בלילה [31.3] לכן למחרת בבוקר הלכתי לתקן אותו, נסעתי באוטובוס ללא ידיעה על הנורא מכל. נכנסתי לסלקום ולקחתי מספר. לאחר מספר דקות שמעתי "לקוח מס'. 374. לעמדה מס'. 7. [הנקודה מסמלת הפסקות בדיבור של הכריזה] 'הו יופי, המספר שלי הוא 374' הלכתי לעבר העמדה-תמימה שכמותי. "הו יופי? מה הו יופי? כוס אמאמאמא שלך יא זונה!!@##@%$&##@#*& " *משתעלת* בכ"מ דיברתי עם האישה הנחמדה בעמדה 7, הסברתי לה מה הבעיה שלי, היא שאלה אותי מספר שאלות ואז 'תם תם תםםםם' "אני שולחת אותו לתיקון, תבואי לקחת אותו בעוד 90 דקות" היא הביאה לי דף מוזר עם המון מספרים למיניהם, שמתי אותו בתיק ויצאתי מסניף סלקום בריקנות מוחלטת. תחילה לא הבנתי מה פשר הדבר, אך לאחר ממש מספר שניות שאלתי את עצמי '90 דקות? איך אני אדע כמה זה 90 דקות? הפלאפון שלי בתיקון! טוב אני אתקשר לאמא להגיד לה שהטלפון ב.. רגע אבל הטלפון בתיקון! טוב אני אשב בארומה ואשחק בפלאפון שלי. אבל לא! הוא בתיקון:S לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא'

הסתובבתי כמו זומבית בקניון מנסה למצוא שעון, מתפללת לי בלב 'הלוואי שאני אראה מישהו שאני מכירה הלוואי שאני אראה מישהו שאני מכירה' לאחר מספר חנויות שעברתי על פניהם במטרה למצוא שעון, מצאתי עמדה של סוני אריקסון ושם כמה פלאפונים, באחד אני רואה 13:55 בשני אני רואה 12:55 וכך התחלקו שאר הפלאפונים. איך אדע מי מהם דובר אמת? החלטתי ללכת להפנינג, הסתכלתי בריקנות על המדפים שהיו שם, לפתע נמאס לי 'טוב אני אלך לקרוא משהו בצומת ספרים', לכן הלכתי לתוך החנות וקראתי את הספר 'יומנו של חנון' בעמידה "סליחה, יש לכם את הספר מעשה בחמישה בלונים?" עמדה לידי אישה עגלגלה מעט "לא יודעת" עניתי "אהה את לא מפה?" "לא" חייכתי אליה, היא גיחכה לעצמה והלכה, לאחר [אשכרה] שניה אישה בעלת שיער לבן שאלה "את מפה?" כמובן שאמרתי "לא", ואז באו כמה מוכרות לאזור שבו קראתי 'that’s my Q' חשבתי לעצמי, סגרתי את הספר והמשכתי לנוע בקניון בחוסר אונים ובאופוריה מוחלטת.

משעמם. עצוב. נורא. ללא פלאפון. אני בלתי מקורננת[מהמילה קרינה] מה עושים?. מנותקת מעולם הלכתי לעבר אזור האוכל. טוב טוסט, גלידה או קרפ? ואז נזכרתי שכבר כמה ימים בא לי קרפ, לכן הלכתי לעבר 'הנריס' וקניתי קרפ עם שוקולד לבן ואגוזים [:P] ישבתי ליד שולחן אקראי ואכלתי, בוהה בנקודה לא ברורה, זה היה חם אבל לא היה איכפת לי, זה היה טעים וגם זה לא ממש הזיז לי.

כעבור 5-10 דקות בערך [אני יכולה רק לשער כמה זמן זה לקח-לא היה לי שעון הוא היה בפלאפוןX| ]

סיימתי את הקרפ וזרקתי את הנייר לפח. עם בטן מלאה וראש ללא קרינה הלכתי לעבר עמדת הסוני אריקסון לראות כמה זמן עבר '13:30' הראה שעון אחד '14:30' הראה שעון אחר. אוקי. מה עכשיו? חישבתי כמה זמן עבר '45 דקות יש!!!! חצי מהזמן!'  הסתובבתי כמה דקות ללא מעש והחלטתי לשבת בארומה ולא לעשות כלום. לידי עברו בערך מיליון אנשים מדברים בטלפון. אוי אנשים שלא יודעים כמה שווה ערך הפלאפון שלכם, תעריכו אותו, הוא הכל בשבילכם, תחבקו אותו, תשכיבו אותו בלילה לישון, תטעינו אותו, תרדו לו, תכינו לו ארוחת בוקר ושוב תרדו לו, בקיצור תטפחו את היצור המושלם הזה שנקרא פלאפון. הלכתי לעבר שולחן ריק, הסתחרר לי הראש, ישבתי ונשמתי 'פפפפפפפפפפ'. זה היה כלכך מעצבן. כל בנאדם שני דיבר בפלאפון, או שלח אסמס או שיחק בפלאפון הוא בדק מה השעה  ב-פ-ל-א-פ-ו-ן! זה היה נורא אך המשכתי עם התפילה שלי 'הלוואי שיבוא מישהו שאני מכירה הלוואי שיבוא מישהו שאני מכירה'. עברו דקה-שתיים ואת מי אני רואה? את המורה המפגרת למחול שמלמדת אותנו את הריקוד השכבתי של מסיבת הסיום. אוי לא! היא שונאת אותי! אני רוקדת נורא. 'בבקשה אל תשימי לב אלי בבקשה אל תשימי לב אלי' סובבתי את הראש לכיוון הנגדי לה, לאחר מספר שניות סובבתי חזרה והיא כבר לא הייתה שם, נשמתי לרווחה וחייכתי, ומיד שיניתי את התפילה שלי ל'הלוואי שיבוא לפה מישהו שאני מכירה ושיש לי דיבור איתו הלוואי שיבוא לפה מישהו שאני מכירה ושיש לי דיבור איתו'.

אחרי כמה דקות השתעממתי והחלטתי לשחק עם עצמי משחק, כל אחד שעובר לידי, אנחש למה הוא בא לקניון. בואו נראה-טוב הוא עשה קניות בסופר כי אישתו צעקה עליו בטלפון וההוא שלידו היה לידו הוא חבר של זה עם האישה, הוא היה לידו במקרה וכך נגרר גם הוא. אוקי הם נראה לי זוג-ז"א הם התמזמזו כל צעד שלהם-סתם תחושת בטן כזאת. משעמם להם בחופש אז הם באו לפה. עברו לידי גם 2 בנות וילד שלא יכולתי להחליט אם הוא האח הקטן של מישהי מהם או סתם ידיד.

צחקתי לעצמי והחלטתי ללכת לסלקום, לבדוק אם הפלאפון שלי מוכן-לא הוא לא-.-

כמעט בכיתי. אבל החלטתי בנחישות ללכת לגמור [כן לגמור!! יש לכם בעיה?!] את הפרק הראשון של הספר 'יומנו של חנון' בצומת ספרים, גם אם זה יהיה המעשה האחרון שלי בעודי נושמת. הלכתי לעבר החנות, תפסתי את הספר, פתחתי אותו בעמוד המתאים וקראתי, הפכתי דף ולעברי עמדה אחת המוכרות "הכל בסדר? את צריכה עזרה?" היא שאלה אותי "לא" אמרתי לה אבל יותר התכוונתי ל'ממש לא, את מפריעה לי לקרוא ולהעביר את הזמן ללא פלאפון אז עופי מפה!' החזרתי את העיניים לספר בחוסר עניין והיא הלכה 'חהחהחה' גיחכתי לעצמי כמו Achmed the dead terrorist והמשכתי לקרוא את שאר הפרק.

עברו מספר דקות וסיימתי את הפרק הראשון בספר, איזה ספר חמוד-ממש אהבתי אותו! אני כלכך קונה אותו.

בכל מקרה הלכתי לעבר סלקום, הפעם לשאול מישהו אם הפלאפון מוכן, עמדתי שם בערך 10 דקות עד שהגיעה הישועה שלי! "גלוש" היא צעקה לעברי "אמא!!!!!" כלכך שמחתי לראות מישהו שאני מכירה [עם פלאפון!!!] רציתי כלכך לחבק אותה אבל היה שם בדיוק מישהו super cute אז לא.

אחרי שהוא הלך הרשיתי לעצמי להתרפק עליה, לקחתי את הפלאפון שלה-רציתי כלכך לחבק אותו אבל היא הייתה שולחת אותי ל..אנשהו.

אז רק החזקתי אותו והתענגתי על היכולת שלי לראות מה היא השעה, לפתע הגיע תורי:O אמרתי את השם והבאתי לה את הדף שהאישה מעמדה 7 הביאה לי, היא הלכה למספר שניות ואז. היא הגיעה. עם שקית. פתחה אותה!! :D והוציאה משם את הפלאפון שלי! בוא אלי חמוד של אמא! "החלפנו את הפלאפון כי לא היה אפשר לתקן את הישן" היא אמרה, למי איכפת? תביאי לי אותו כבר!!! הושטתי את היד, אני כמעט שם! ו.. תפסתי אותו וקירבתי אותו אל חיקי-אל תדאג חמוד שלי אמא לא תעזוב אותך יותר, אני אוהבת אותך! החזקתי אותו חזק חזק, ובדקתי אם לא מחקו לי שום דבר. לא, הוא נשאר כמו שהוא-החמוד הזה! רק שמתי את הטפט המקורי, והצלצול המקורי, כיוונתי את השעה והתאריך ושמתי אותו בכיס-שם מקומו.

וכך הסתיים הניסוי המרושע ביותר שאלוהים ניסה על בני אדם. דאמ זה היה נורא! הייתי חסרת אונים!

אבל הפקתי כמה הטבות מכל הניסוי הזה:

1. יומנו של חנון זה אחלה ספר! אני חייבת לקנות אותו.

2. תמיד, אבל תמיד, להביא חברה.

3. יצא לי מזה פוסט (;

*wink*