כנפיים

תמיד כשאני רבה עם מישהו אחר יש לי בעיה. אני מצליחה תמיד להבין את הצד השני.

אני יכולה להבין למה הוא/היא מתנהג/ת ככה.

מצליחה להבין מאיפה הדבקות הזו ברעיון המנוגד לדעותיי. יכולה להבין מה עובר בראש.

הבמאי שלי בתיאטרון היה אומר לי שזו תכונה טובה. הרעיון הוא להצליח להבין את הראש של אנשים שונים. כי לא תמיד אני אסכים עם התנהגות של דמות שאצטרך לשחק, ואם אני אוכל להבין את הרציונל שעומד מאחורי זה, יהיה לי קל יותר.

בחיים האמיתיים התכונה הזו קצת יותר מקשה ממקלה. אני זוכרת אותי נעלבת עד עמקי נשמתי מאחד מחברי. ויחד עם הטרוניות שאני משמיעה באוזני חברתי על המעשה הנבזה אני גם פורשת טיעונים לטובתו. "כן אבל.. תאכלס, תחשבי רגע אם את נמצאת איפה שהוא נמצא, זה לגיטימי ההתנהגות הזאת...."

חמש דקות אחרי שנחת הטיל הראשון, במקלט, ההרגשה  הכי חזקה שלי הייתה : "שיהרגו שם את כולם!!! ככה העזו לפרוץ את מעטפת השלווה של הבית שלי".

לא יותר מחצי שעה אחרי זה, בעיצומו של וויכוח סוער אני שומעת את עצמי מטיחה באוהד:" כן אבל אי אפשר להתעלם מהעבודה שהרגנו להם קרוב ל-300 איש!! ולטענתם בין ההרוגים יש גם בלתי מעורבים!!"..... "אני לא מאמין שאת אומרת את זה! לפני חצי שעה כולך רעדת ובכית בגלל שפאקינג גראד נחת בשכונה שלך אבל את עדיין מדברת ככה!".

אני לא שמאלנית. ההיפך. בצבא הייתי נחשבת לימנית. 'צבא'.... חטיבת דובר צה"ל.

העובדות כמו שהן אם נשים על המאזניים לא בטוח שיטו לטובתינו. לא בכמות מספרית של הרגוים/פצועים. לא במדד הרס וחורבן. בטח ובטח לא ביכולת צבאית.

פחד אימים?... יש. לשני הצדדים. הרוגים? יש. פצועים?... יש. הרס וחורבן? יש. מנהיגים נחושים? גם יש. אזרחים מבוהלים? בכמויות.

אז מה בכל זאת ההבדל?...

אנשים כמוני. שגם אחרי שהופצץ להם הבית, מתגברים על אינסטינק הנקמה החייתי . שיכולים להבין את המניע 'שלהם'. שמבינים שגם להם יש ילדים, וסבא וסבתא, וגם הם קוריאם סיפורים לפני השינה, ורוצים לגדול ולהיות שחקני כדורגל. זה עושה את ההבדל. אנשים כמו גדעון לוי, הארץ, שפועל לקידום ההסברה של 'הצד שלהם', גם אם הוא מגונה ע"י רבים מהישראלים.

מעשים כמו חלוקת אגורת אזהרה לתושבים העזתיים. אלה עושים את ההבדל. אנשים כמו ראש הממשלה. ושר הבטחון. שכפופים לדעת הקהל, ולא להיפך.

אנשים כמו מד"א, משטרה.שמפנים בצורה מאורגנת ומסודרת את הפצועים למקום מבטחים.

אנשים כמו הכתבים וכלי התקשורת הנמנעים מלצלם ילד קטן חבוק בזרועות אביו וכולו שותת דם. בניגוד, למקבילים העזתיים.

אנשים כמו תושבי הצפון והנגב המרוחק. שמציעים בית חם, צימרים, יחידות דיור, לסופ"ש, לכמה ימים, בחינם. לתושבים המבוהלים של יישובי עוטף עזה והדרום.

עצם העובדה שאנו שוקלים פתיחת מעברים למעבר סחורות לרצועה. כי אפילו אם אנחנו יריבים, ואפילו אם יורים עלינו טילים, לא נוכל להתעלם לחלוטין מסכנה של משבר הומניטרי. ולא. זה לא בגלל דעת הקהל הבינלאומי. זה רק בגלל שאנחנו לא מוכנים לשאת את האחריות לדבר כזה.

בנק המטרות של חיל האוויר, ושל הצבא, זהו אינו בנק אקראי. זה לא משחק אןדןדינו. כל מטרה נבררה, נבחנה, תוצפתה, ונחקרה. כל מועד תקיפה נבחר בקפידה תוך התחשבות באופי האוכלוסיה של המבנה העתיד לתקיפה. תוך התחשבות בהיקף ההרס. תווך נקיפות מצפון מושתקות.

אני יודעת, שכאן, התחלתי לחשוב כל השבוע כמו מפגרת. "אני לא אכנס להתקלח בבית, כי אולי אני לא אשמע את האזעקה".

"אני לא אלך לישון עכישו, כי אולי אני לא אשמע את האזעקה בגל השקט ברדיו, אני אחכה לבוקר ואז ארדם". "אני לא אעלה לקומה למעלה, אם תהיה אזעקה יקח לי זמן לרדת...."

"לא צריך לנסוע לקניות.. אם תתפוס אותי אזעקה". אני יודעת שכאן המצב הרבה פחות נורא מבאשקלון. בשדרות. באור הנר.

אבל אני גם יודעת, שברגע שקצת נלחצתי, התקשרה יערה, שאני אבוא לעשות אצלה שבת. והתקשר רותם לשאול אם הכל בסדר ושאני אבוא אליו לשבת, אבא שלו מכין חמין ו... אני יותר ממוזמנת.

אני יודעת שלמרות שהיה לי לא נעים, עדי יותר משמחה לאמץ אותי אליה לכמה ימים. מדי פעם הגחתי. אכלתי איתם צהריים. ערב. בוקר. ישנתי איתה במיטה, ואפילו, הציעה שאתקלח אצלה. וכל זה "מה את דפוקה?? את יכולה להמשיך ככה שבוע!".

אני יודעת שאוהד, למרות הפרידה, התקשר בלחץ. שמע אותי בוכה, שם בצד את המבוכה, ולקח אותי אליו. לישון, לאכול, לברוח לממ"ד.

ובין הפגזה להפגזה (כי ככה זה באשקלון), הדרי מצאה כמה דקות להתכתב בהודעות. לשאול אם הכל בסדר, ולחזק. וגם אלה.

ואני יודעת, שאפילו שתפסה אותי ואת אחות האזעקה ברחוב, עדיין נסעתי להביא להם קצת אוכל, לשם לפיקוד.

ואני יודעת שברגע שאלי התקשר וביקש שאבוא במיוחד להקפיץ אותו ואת החבר'ה שהביא אליו הביתה, כי יש להם אפטר רק של שעה בבאר שבע, אז אני ועדי קפצנו ישר. בלי שאלות.

ואני יודעת, שפתחתי את דלת המקלט השכונתי אחרי שנעלנו אותו כי שמענו אנשים מתקרבים, והוצאתי את הראש עד שהאחרון הצליח להכנס למקלט. למרות שהאזעקה כבר עמדה להגמר. =)

ואני יודעת, שטוב לי לדעת את הדברים האלה. שטוב לי לדעת שחושבים עלי. ודואגים לי. לי ולעשות מאות אלפי תושבי הדרום.

ואני יודעת שקצת קשה לי לשבת פה בבית, בלי להרגיש מועילה. בלי להרגיש פעילה. בלי לדעת. מה שלום אלי. בלי לחזק אותם.

שיושבים דרוכים ומוכנים. ומבועתים מהאפשרות הסבירה לחלוטין.

שבת שלום עוברת על תושבינו, כאן בבירת הנגב. נכון לעכשיו יש שמש בחוץ ואין גראדים, מי יתן ונדביק בכך את כל עוטף עזה =)