משמיד העולמות להסתכל על העולם מזווית ראיה של סובל מ"דכאון קליני עם גוון חרדתי ברמה בינונית" ובעל פרופיל 21 על רקע נפשי |
| 9/2007
מה לעזאזל קורה לי
ובכל זאת זה לא עובד.
אולי כדאי להתאבד?
כי העולם כל כך עצוב...
למה חזרתי לפה שוב?
עבר כבר רגע הדממה
שבא לפני הסערה,
ההתקפים באים כל פעם
גורמים לבכי וגם זעם.
רגע אחד אתה צוחק
רגע שני אתה בוכה
רגע שלישי אתה צועק
ורביעי אתה חותך.
ואז שוב שקט, הכל טוב
כשלפחות אין מחשבה
על העתיד שכבר קרוב
בלהשמיד את עצמך.
נמאס נמאס נמאס הכל
נמאס שהעולם גדול
נמאס לי גם מאנשים
נמאס לי כבר מהחיים.
אז אולי לשם שינוי
אצליח בתכנית אחת
שתתקן אדם לקוי
שלו מזמן כבר לא אכפת.
תמיד יש דרך להמשיך...
אך בשביל מה? חיי אדם
הם אומללים. וכבר מחשיך
ושוב חסר לי רגש חם.
אולי אכן הגיע זמן
לשים כבר קץ לחיי אדם
שלא רצה להיות הוא כאן
אף פעם אף פעם.
אף פעם אף פעם.
העולם מצחיק למען האמת. גם אני מצחיק. מצחיק בכך שאני מעוות ללא מודע או אפילו עם מודע את איך שהעולם נראה בעיניי.
זה גם מצחיק כשהרגש היחיד שאני מרגיש נובע אך ורק מהמוזיקה שאני שומע באותו רגע. לא תמיד. לפעמים. לעתים רחוקות. למרות שאני לא בטוח. שוב, בגלל העיוות שכרגע חוסם לי הרבה הגיון בראש.
זה גם מאוד מצחיק שבאחד ממהתקפים האחרונים פשוט לקחתי סכין והתחלתי לחתוך את עצמי. למה? אני לא יודע. לא ממש שלטתי בעצמי באותו רגע. האם זה עזר? זמנית. גם היום זה התרחש שוב. לצערי.
איך אני הולך להסביר את השריטות ו\או צלקות לחברים או הורים? למען האמת לא אכפת לי בכלל.
אני חולה. הטקסט הזה היה בדיקת מצב עצמי... והתשובות לשאלות ששאלתי את עצמי השתנו משנייה לשנייה. רציתי לענות משהו אחד, ופתאום אני עונה משהו אחר. מוחק ומכניס משהו שונה לגמרי. מה לעזאזל קורה לי. האם אני עד כדי כך חסר אישיות שאני צריך להעמיד פנים כלפי עצמי? איזה מהתשובות שהבאתי ואולי גם לא רשמתי היא האמיתית? למה באמת חתכתי את עצמי למרות שתמיד צחקתי על אלה שחותכים כי חשבתי שהם פוזרים מסריחים? פעם גם חשבתי ככה על בלוגרים. לא כולם כמובן... עדיין יש יותר מדי כאלה. אבל הרשתי לעצמי לפתוח כאן בלוג, אז זה אומר משהו. הדבר האחרון שאני רוצה זה תשומת לב שלילית... אבל אני חייב עזרה. לא דרך השליליות אבל. לא.
אני יודע שיש זוג אנשים מהחיים שלי שיכולים לקרוא את זה כרגע. אין לי מה לגיד לכם למען האמת. מסרתי לכם את הלינק רק כשהתחלתי לכתוב פה בתקווה שתוכלו לעזור לי איכשהו. אני לא אומר שלא עזרתם, אבל... טוב את האמת אני לא יודע למה ציפיתי.
אפשר להגיד שאני מבולבל. אכן אפשר.
אפשר להגיד שלא מצאתי את עצמי ובכל נסיון מציאה איבדתי את עצמי עוד יותר.
אפשר גם להגיד שאני לא אחראי. למרות שבהרבה מקרים זה לא יהיה נכון. אני אחראי לאחרים, אך לא לעצמי. משום מה אני לא מרגיש בי ערך חשוב כלשהו. אני פשוט לא מוצא כאלה.
אובחנתי כמה פעמים בעבר... אני יודע בעצמי שאני חולה. מאז שהכל התחיל ידעתי את זה. מאז שהגעתי לפה. מאז שהיחס של החברה הפך אותי ליצור שאני עכשיו. עם יותר מדי מספרי אישיות שונות שמחוברות אחת לשנייה ובונות בן אדם, אך לא בן אדם אחד לגמרי. לא בן אדם לגמרי.
אני מתקשה לסנן את כל הבולשיט שעובר לי יחד עם המחשבות הישרות ופשוט לכתוב את מה שבאמת קורה לי...
אני לא רוצה להמשיך בחיים את האמת.
אך אני גם לא רוצה למות. לפעמים בא לי, אך אני לא רוצה. זה לא ראציונאלי. התכניות שיש לי בראש הן לא הגיוניות, למרות שהן ניתנות לעשיה, אך אין להן שום תוצאה חיובית לשום צד. ובאמת, לקפוץ מגשר זה רעיון מפגר. שלא נדבר על כך שיש סיכוי גדול מאוד שפשוט תשאר נכה לכל החיים ותסבול עוד יותר. זה מה שאתה רוצה? כאילו אני. חחחח, ככה קורה פיצול אישיות. תלמדו. אולי בגלל זה חתכתי. כדי להעניש את עצמי. שזה עוד יותר מפגר.
אני חייב עזרה. וכרגע הגעתי למסקנה, למרות שאני ממש לא בטוח שאוכל להחזיק בה אפילו מחר כשאתעורר ואחשוב "וואי שוב רשמתי עולם שלם של פיגור. ועוד שיר! האהאהא", והמסקנה היא שהדבר הראשון שאני צריך לעשות כרגע הוא להשיג עזרה מקצועית של פסיכולוג. לעבוד למען זה, שהכסף יילך לשם. לא לתכנן שום דבר לעתיד כי אני גם ככה הולך לדאוג עד כדי מוות. לחשוב יותר מדי.
למה? כי אני בן 18 ועשיתי יותר מדי טעויות בחיים, והגרוע מכל: לא למדתי מהם.
זה מצחיק, אבל זאת הפעם הראשונה שאני מקטלג פוסט כ"אופטימי" בין שאר הדברים. אולי כי סוף סוף הורדתי את מסכת השירה. הפסקתי לרמוז והתחלתי לדבר. אולי.
נקווה שלא אצטרך לשחרר כאן יותר מדי קיטור. לעכשיו אני גם מקווה שהשריטות על היד שלי יעברו מהר ושאני לא אצטרך לחזור על המעשה המפגר הזה שוב.
בכל מקרה... אני מרגיש יותר טוב עכשיו.
לילה טוב.
| |
| כינוי:
constantnines
בן: 36
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
