|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
 נמאס לחכות. אולטימטום למציאות.
קדימה, בצעדה לאבדון! ^___^
האם זאת שמחה שאני מרגיש עכשיו?
אכן אכן D: אושר בכבודו ובעצמו, כי הפתרון תמיד היה כאן מתחת לאף שלי
ותמיד וויתרתי עליו עם כל מיני תירוצים של אנשים שבכלל לא יודעים מה זה
להיות במצב הזה.
"תפתחו לעולם והעולם ייפתח אליכם! תאהבו את עצמכם
וכולם יאהבו אותכם!" והציפורים ישירו והכל ייצמח והכל יהיה ירוק ויפה
והעולם יהיה מאושר :)
נפתחים לעולם ומקבלים דקירת מציאות לתוך הבטן. אוהבים את עצמכם אבל אף אחד אחר לא, אז גם אתם מפסיקים.
אבל מה, העיקר הפשטות.
אז
אתם יודעים מה? אני גם אקח את שיטת הפשטות ופשוט מאוד אגיד שאם בראש השנה
(האמיתי) של 2008 אני עדיין ארגיש כפי שאני מרגיש עכשיו, אני הולך לרופאת
משפחה, אומר שאני נוסע לחו"ל להרבה זמן ויש לי אינסומניה, לוקח את המרשם,
קונה את הכדורים, בדרך הביתה קונה בקבוק אישי של פינלנדיה, מגיע הביתה,
מנקה את החדר, מתקלח, מתגלח, רושם מה אני מוסר למי, מתיישב לי פה ומודיע
לכל הקוראים הנחמדים והלא נחמדים שלי: אני מתאבד.
ואז מוחק כליל את כל הדיסק הקשיח, מכניס למיקרוגל את כל הדיסקים של גיבוי
שאי פעם היו לי, ואז מתיישב על המיטה, מוריד 34 כדורים, מוסיף 7 שוטים של
פינלנד, ככה, לחיים שלכם, נשכב במיטה ונרדם. לתמיד.
כי נמאס לי
מהאולטימטומים של החיים, אז הנה אולטימטום אחד פשוט בחזרה אל החיים. :) אז
ואללה הנה הסיכוי האחרון של כללללללללללללללללללללללללללל הסביבה וגם שלי
להציל את החיים האומללים האלה. האם זה יצליח? נחיה ונראה כי את האמת זה
בכלל על הזין שלי כבר.
אז מה, עולם? האם אתה מקבל את הקריאה? האם
אתה מוכן להראות עד כמה באמת אתה סוף סוף מסוגל להיות טוב אלי? אז קדימה,
בוא ותוכיח לי פעם אחת ולתמיד, כוסאמא שלך.
עד אז, לעזאזל איתך וכל החיים בתוכך. קדימה, תפתיע אותי.
לילה טוב! ^_^
| |
על מה כולם חושבים? - משפחה והעבר האפל שמעדיפים לשכוח ואיך שום דבר לא השתנה
כמה מוזר. לפני שנרדמתי חשבתי לכתוב פה, למרות שלא היה לי שום דבר לכתוב. עכשיו כנראה יש.
אני מתעורר 5 שעות אחרי לצעקה של אבא שלי "הרסת לי את החיים!" ותריקת דלת כניסה. אני שוכב לי רגע ועוברות לי כמה קווי מחשבה בראש. באחד אני מנסה להבין למה הוא כעס כל כך על אמא ובשני אני נזכר בכל הפעמים האחרות שדברים כאלה קרו ואני מבין שאני פשוט לא מסוגל לעקוב אחרי ריבים של הורים שלי ובכך בעצם אני מבין לעצמי שאף פעם המשפחה הזאת לא הייתה יציבה במיוחד.
אני קם, שוטף פנים והולך לדבר עם אמא שלי. היא כמובן על סף בכי וכשאני שואל מה קרה היא אומרת "נו אתה רואה, הרסתי לו את החיים. גם כשאישה עובדה בעבודה פיזית במשך 3 שעות ויוצאת להפסקה אז אסור לה גם להתלונן. כבר מאוחר מדי להתגרש. אתה כבר מבוגר, אבל פשוט חבל על אחותך." אחרי זה באה שתיקה קצרה ואז היא אמרה לי "תבטיח לי שלא משנה מה יקרה אתה לא תעזוב אותה" ופרצה בבכי... היא אמרה עוד דברים. במיוחד את המשפט הרוסי "פולני פיזדצ" הרבה פעמים ואני פשוט ניחמתי אותה...
אני באמת לא יודע מה להגיד. כשאתה מבין שלמעשה היית גר באשליה של איזון כל חייך ודוחה כל דבר שלא מתאים למציאות הזאת, זה מפחיד. אבל זה גם מסביר הרבה דברים. אתה נזכר בכל המקרים שהעדפת לשכוח. בכל הדברים שסיפרו לך והעדפת להתעלם.
אז על מה בעצם כולם חשבו?
-על מה חשבה אמא שלי כשהיא ניסתה להתאבד בלקיחת יותר מדי כדורי הרדמה עוד לפני שבכלל נולדתי? הצילו אותה בנס, אך למה? כדי שהיא תסבול עכשיו?
-על מה חשבו שני ההורים שלי כשהם התחתנו? זאת לא הייתה חתונה אמיתית. פשוט טופס ביורוקרטי עם שדה לחתימות. זאת חתונה? האם הם באמת חשבו שהם יהיו מאושרים כל חייהם ביחד? טוב כנראה הם טעו.
-על מה הם חשבו כשהם יצרו אותי? טוב אני לא באמת יודע אם הם חשבו על משהו בכלל, הרי אני זה התוצאה של אותו הערב המשוגע בו כולם התפרעו והיו עסוקים בלהשתכר ולעשן מריחואנה ואז לזיין אחד לשנייה את הצורה מאשר לחשוב על התוצאות.
-על מה אמא שלי חשבה כשהיא הולידה אותי? כנראה על זה שאני קורע לה את הכוס.
-על מה ההורים שלי חשבו כשהם השאירו אותי עם סבא וסבתא כשהם נסעו לעניינים שלהם... למשך חצי שנה? גם בתקופה הקריטית ביותר בחיי, יא אללה החלטתם לעשות לכם פסיכופאט קטן שחסרה לו אהבה ותשומת לב בתת מודע, אה? יפה, יפה. טוב כאן זה גם לא נגמר:
-על מה ההורים שלי חשבו כשהם התנסו בכל סם אפשרי, בלי לעקוב מי יודע מה אחרי הוראות הבטיחות, כאשר אני, בן 4, ישן בחדר שלידם? נו אז מה זה משנה שאני יכול לחלום חלום רע ולהגיע אל חוסר תמיכה מוחלט מצידכם כי אתם עסוקים מדי בלהיות מסטולים. נו אז מה שאיכשהו במקרה גם לי היו הזיות באותה תקופה כילד קטן. בטוחים שעקבתם אחרי מיקום החומרים שלכם?
-על מה חשבה אמא שלי כשהיא לקחה מנת יתר? לא בטוח, אבל היא הייתה מאושפזת שבועיים בטיפול נמרץ ושוב ניצלה בנס. איזה יופי.
-אז על מה חשב אבא שלי כשהוא לקח מנת יתר והתשגע? ועל מה הוא חשב כשהוא לקח עוד מנות גדולות כדי לנסות לתקן את זה? להלחם עם אש באש? יפה. רק חבל שאתה היית חסר לי שנה בתקופה קריטית של ילדותי כי הפכת להיות סכיזופרן פרנואיד ששכב בבית משוגעים. אני הרי הייתי המוצא שלך מכל זה. זוכר? הייתי האור בקצה המנהרה שלך.
-אז על מה חשבת כשניסית להתאבד בתקופה הזאת? בטח חשבת על כמה שרע לך. על כמה שהכל משוגע כי דפקת לעצמך את המוח כי לא התחשבת בתוצאות. שוב. על כמה שהכל מכביד עליך. טוב, אז גם חבל התלייה שלך חשב שאתה מכביד עליו ונקרע בשנייה החשובה ביותר. אבל לא, לא ויתרת ורצת למטה כדי לקחת סכין ולנסות לדקור את עצמך למוות. מזל שאמא הייתה שם ומנעה ממך את זה, נכון? רק חבל שהיא גם קיבלה איזה מכה או שניים בדרך.
-על מה חשבתם כששיחררתם אותי לטייל לבד בערב בעיר מלאת אונס, אלימות ורצח? או שלא היה לכם אכפת מי יודע מה? לא אבל אתם יודעים היה כיף לטייל בבניינים נטושים, שבעצם היוו אחוז גבוה מהמבנים בסביבה, ולצחוק על הומלסים נארקומנים שלא מילאו להם אפילו 18. זונות בנות 13 שוכבות מסטולות וחצי עירומות בחדר ריק לגמרי בקומה ה-3 של הבניין שלא סיימו לבנות אותו. וילד בן 6 מסתכל על כל זה וחושב לעצמו "העולם הזה מוזר".
-על מה חשבתם כשנתתם לי לטייל בגן השעשועים הנטוש? טוב, כולם טיילו שם. חלקם גם מצאו את מותם שם כי פה ושם תיפסו על המקום הלא נכון ושמו ראש במקום הלא נכון שהסתובב וגנב להם אותו. אני אישית כמעט איבדתי רגל. ניצלה בשנייה האחרונה מהמפלצת המכאנית חסרת רגשות.
בעצם אבא, אתה היית שם כשתיפסתי על הגלגל הענק. למה לא עצרת אותי? האם היה לך אכפת בכלל שאני עומד על מרפסון הטכנאים ליד המנוע של כל המכונה הענקית הזאת בגובה של עשרות מטרים ומנפנף לך עם היד? אוי אבא, אבא...
-על מה חשבתם כשהגעתם לרעיון להגר? טוב, היה גרוע שם ולא שילמו לאבא משכורת במשך שנה למרות היותו רופא, אבל ישראל? היינו יכולים לעבור לגרמניה, למה דפקתם אותי ואת עצמכם פה. היה יכול להיות לנו דרכון של האיחוד האירופי. היינו גרים איפה שאנחנו רוצים! היינו קונים בית קיץ יפה בפינלנד ומבלים שם.
נתקענו בחור הזה ואתם כבר לא תוכלו לצאת ממנו כנראה. אני כבר לא כל כך בטוח לגבי עצמי גם כן.
-על מה חשבתם כשלקחתם את קצבאות הילדים שהביאו לכם? שאני לא צריך סטארט-אפ כלשהו כשאני כבר לא ילד? שאני לא צריך ללמוד או לבנות עתיד? כסף כלשהו, לא משנה כמה. לא, שוב חשבתם על עצמכם. גם עלי, בדרך, אבל לא התחשבתם בתוצאות. שוב ושוב ושוב ושוב.
-על מה חשבתם כשלא היו לי חברים כמה שנים? שזה יעבור? שזה בסדר גמור שילד, שוב בתקופה מאוד קריטית, גדל בלי חברים ומחוץ לחברה? ואללה אז אל תתפלאו שגדלתי להיות סוציופט עם חור בגודל של חללית בהערכה האישית שלו שעדיין מפחד לחשוב על העבר.
-על מה חשבתם כשהבאתם את אחותי לעולם? לא חושב שחשבתם הרבה, הרי השתמשתם בכל אמצעי המניעה שרק קיימים, אה? אז למה לא עשיתם הפלה והחלטתם להתקדם לאבדון כלכלי ורגשי גמור שלכם לאור ההגירה, למרות שלפיכם אפילו, היא הייתה "טעות"? לא שיש לי כלפיה משהו, אני אוהב אותה מאוד. אז עכשיו כבר מאוחר מדי לדבר.
-על מה חשבתם כשלא עשיתם כלום כשאני חזרתי מסטול מדבר חדש כל יום כשאני בן 14? ריח של דבק? לא נורא. ריח של גז? גם לא! ריח של חשיש ועיניים אודומות וגם ריח של אלכוהול מעל זה? מעולה! אנחנו נתעלם! הילד בטוח גדל כמו שצריך, נמצא בחבורה אמינה ולא דורש שום תשומת לב למשבר שלו מצידנו whatsoever. גם העובדה שהוא גונב דברים מחנויות. נעלים עין לכל הדברים החדשים שכביכול "מביאים" לו. כן כן.
-האם זה גם מה שחשבתם כשהמשטרה תפסה אותי על אחזקה והעברת סמים באותו גיל? לא, את האמת זה היה כיף לבלות שנה בלחץ, עם תיק פלילי, בפגישות עם עובדת סוציאלית ובדיקות שתן שבועיות. ושוב נקטע הקשר עם החברה. כיף חיים. אז גם התחלתי לחשוב על התאבדות פעם ראשונה, אתם יודעים? גיל 14. על כמה שיהיה טוב למות. לא נורא, נסגר התיק.
-על מה חשבתם כשאני לא הצלחתי להתרכז או ללמוד בבית ספר? שזה בסדר גמור? שאני רק עצלן גאוני וצריך קצת דחיפה? אתם מצחיקים.
-על מה חשבתם כשהבן שלכם ישב מול המחשב כל החיים שלו, לא רצה לאכול או לעשות שום דבר ואפילו לא לדבר איתכם? לא נראה לי שחשבתם הרבה כי לא עשיתם כלום לגבי זה. הוא לא מדוכא, מה פתאום! רק גיל מעבר. הכל יעבוד. הכל.
-אז למה לאחר 3 שנים המצב לא השתנה? ואתם לא יכולים להגיד שלא ידעתם שאני דכאוני. לא ראיתי שום הפתעה על פניכם כשאמרתי שאני רוצה פסיכיאטר. רק לקח קצת זמן עד שבאמת הסכמתם לרעיון הזה. אבל אהבתי את הפנים של אבא כשאמרתי לפסיכיאטרית שאני רוצה להתאבד ויש לי כבר תכניות. הפנים שלה אבל לא הראו שום רגש. בפגישה השנייה היא קראה לי פסיכופט והמליצה לי על בית כלא רק בגלל שנפתחתי קצת יותר מדי. בת זונה שתמות מוות כואב ואיטי.
-על מה חשבתם כשאמרתי שאני רוצה לצאת מהצבא? חשבתם שזה בגלל שסתם אין לי כוח? כשיצאתי אמרתם לי "יפה, ככה צריך". לא הבנתם עדיין, אה? לא קלטתם שאם הייתי נשאר שם עוד שבוע הייתי יורה בעצמי עם אותו הכדור שתמיד היה לי בכיס חולצת מדי ב'. קרוב קרוב ללב. עכשיו הוא עומד שם, על השולחן ההוא מימיני. מתאבק ללא שימוש. את האמת אני לא חושב שמישהו בכלל הבין שיצאתי עם סיבה. כולם שמחים כאלה, מריצים צחוקים על זה שאני פרופיל 21. אז כזה אני, פרופיל 21. אני חולה נפש ואתם עדיין לא הבנתם את העובדה הפשוטה הזאת, לא שאכפת לכם בכלל. אז מה, מרגישים מיוחדים שיש לכם חבר משוגע?
-ואכן, על מה אתם חושבים עכשיו? כשהחיים של כולנו בזבל רגשי, כשחיי הנושואין שלכם לא ממש עובדים, כשאתם לא שמים לב אפילו לזה שיש לי חתכים עצומים על היד. או שאתם מעדיפים לא לראות את זה? טוב עדיף שככה, אני לא חיפשתי תשומת לב עם הדברים האלה, רק הבנתי שזאת תופעת לוואי כשחברים שואלים אם חתכתי את עצמי ואני ממציא איזה סיפור וכבר מת שהדברים האלה ייעלמו. אבל העובדה היא שאתם לא שאלתם. לכם לא אכפת בכלל.
אז כן, הורים יקרים. בכך אני מכריז שאתם אשמים בהרבה מאוד, אם לא רוב הדפקות במוח והחיים שלי, בגלל שאף פעם לא הייתם בני אדם אחראיים או אכפתיים למדי.
אך כמו שאומרים, התפוח לא נופל רחוק מהעץ.
על מה חשבתי כשהסתובבתי עם סמים? על מה חשבתי כשגנבתי? על מה חשבתי כשהסתובבתי עם האנשים הלא נכונים? על מה חשבתי שתעודת בגרות לא תועיל לי בשום דבר? על מה חשבתי בהרבה מאוד דברים...
אבל אני הייתי קטן ואתם, אתם כבר גדולים. רציתי והייתי חייב את התמיכה שלכם. שתראו לי את הכיוון. שתראו לי את הדרך. אבל לא הייתם שם. לא הייתם בשבילי. אני כבר בן 18 ואתם חושבים על להתגרש. כאילו שכבר גדלתי ומצאתי את הדרך.
אני לא גדלתי. אני לא מצאתי שום דרך ואני לא יודע מה אני בכלל. מכיוון שכל כך הרבה זמן אף אחד לא אהב אותי, אני כבר שכחתי מה זה אהבה. אני בודד ולבדי. כל מי שהיתה אי פעם מוצאת חן בעיניי לא רצתה שום דבר מעבר לידידות וזה גם כנראה ימשיך ככה לעוד הרבה מאוד זמן. אני לא חושב שאני מכוער. אני חושב שאני פגום מבפנים. ואנשים קולטים את זה. כל כך הרבה שלבים חסרים לי בחיים, כל כך הרבה נקודות חובה שפשוט דילגתי עליהן בגללכם. אז קדימה, תשימו את הנקודה ביחסים שלכם ותפרקו לגמרי את כל המשפחה כאילו שגם שום דבר לא היה... הרי אתם כבר אף פעם לא תהיו בשבילי. כרגיל. ואני אהיה תקוע במצב הזה לנצח ללא פתרון.
כי עבר כבר הזמן שעוד היה אפשר לתקן משהו. עכשיו רק נשאר ללמוד לחיות עם זה.
| |
מה לעזאזל קורה לי
ובכל זאת זה לא עובד.
אולי כדאי להתאבד?
כי העולם כל כך עצוב...
למה חזרתי לפה שוב?
עבר כבר רגע הדממה
שבא לפני הסערה,
ההתקפים באים כל פעם
גורמים לבכי וגם זעם.
רגע אחד אתה צוחק
רגע שני אתה בוכה
רגע שלישי אתה צועק
ורביעי אתה חותך.
ואז שוב שקט, הכל טוב
כשלפחות אין מחשבה
על העתיד שכבר קרוב
בלהשמיד את עצמך.
נמאס נמאס נמאס הכל
נמאס שהעולם גדול
נמאס לי גם מאנשים
נמאס לי כבר מהחיים.
אז אולי לשם שינוי
אצליח בתכנית אחת
שתתקן אדם לקוי
שלו מזמן כבר לא אכפת.
תמיד יש דרך להמשיך...
אך בשביל מה? חיי אדם
הם אומללים. וכבר מחשיך
ושוב חסר לי רגש חם.
אולי אכן הגיע זמן
לשים כבר קץ לחיי אדם
שלא רצה להיות הוא כאן
אף פעם אף פעם.
אף פעם אף פעם.
העולם מצחיק למען האמת. גם אני מצחיק. מצחיק בכך שאני מעוות ללא מודע או אפילו עם מודע את איך שהעולם נראה בעיניי.
זה גם מצחיק כשהרגש היחיד שאני מרגיש נובע אך ורק מהמוזיקה שאני שומע באותו רגע. לא תמיד. לפעמים. לעתים רחוקות. למרות שאני לא בטוח. שוב, בגלל העיוות שכרגע חוסם לי הרבה הגיון בראש.
זה גם מאוד מצחיק שבאחד ממהתקפים האחרונים פשוט לקחתי סכין והתחלתי לחתוך את עצמי. למה? אני לא יודע. לא ממש שלטתי בעצמי באותו רגע. האם זה עזר? זמנית. גם היום זה התרחש שוב. לצערי.
איך אני הולך להסביר את השריטות ו\או צלקות לחברים או הורים? למען האמת לא אכפת לי בכלל.
אני חולה. הטקסט הזה היה בדיקת מצב עצמי... והתשובות לשאלות ששאלתי את עצמי השתנו משנייה לשנייה. רציתי לענות משהו אחד, ופתאום אני עונה משהו אחר. מוחק ומכניס משהו שונה לגמרי. מה לעזאזל קורה לי. האם אני עד כדי כך חסר אישיות שאני צריך להעמיד פנים כלפי עצמי? איזה מהתשובות שהבאתי ואולי גם לא רשמתי היא האמיתית? למה באמת חתכתי את עצמי למרות שתמיד צחקתי על אלה שחותכים כי חשבתי שהם פוזרים מסריחים? פעם גם חשבתי ככה על בלוגרים. לא כולם כמובן... עדיין יש יותר מדי כאלה. אבל הרשתי לעצמי לפתוח כאן בלוג, אז זה אומר משהו. הדבר האחרון שאני רוצה זה תשומת לב שלילית... אבל אני חייב עזרה. לא דרך השליליות אבל. לא.
אני יודע שיש זוג אנשים מהחיים שלי שיכולים לקרוא את זה כרגע. אין לי מה לגיד לכם למען האמת. מסרתי לכם את הלינק רק כשהתחלתי לכתוב פה בתקווה שתוכלו לעזור לי איכשהו. אני לא אומר שלא עזרתם, אבל... טוב את האמת אני לא יודע למה ציפיתי.
אפשר להגיד שאני מבולבל. אכן אפשר.
אפשר להגיד שלא מצאתי את עצמי ובכל נסיון מציאה איבדתי את עצמי עוד יותר.
אפשר גם להגיד שאני לא אחראי. למרות שבהרבה מקרים זה לא יהיה נכון. אני אחראי לאחרים, אך לא לעצמי. משום מה אני לא מרגיש בי ערך חשוב כלשהו. אני פשוט לא מוצא כאלה.
אובחנתי כמה פעמים בעבר... אני יודע בעצמי שאני חולה. מאז שהכל התחיל ידעתי את זה. מאז שהגעתי לפה. מאז שהיחס של החברה הפך אותי ליצור שאני עכשיו. עם יותר מדי מספרי אישיות שונות שמחוברות אחת לשנייה ובונות בן אדם, אך לא בן אדם אחד לגמרי. לא בן אדם לגמרי.
אני מתקשה לסנן את כל הבולשיט שעובר לי יחד עם המחשבות הישרות ופשוט לכתוב את מה שבאמת קורה לי...
אני לא רוצה להמשיך בחיים את האמת.
אך אני גם לא רוצה למות. לפעמים בא לי, אך אני לא רוצה. זה לא ראציונאלי. התכניות שיש לי בראש הן לא הגיוניות, למרות שהן ניתנות לעשיה, אך אין להן שום תוצאה חיובית לשום צד. ובאמת, לקפוץ מגשר זה רעיון מפגר. שלא נדבר על כך שיש סיכוי גדול מאוד שפשוט תשאר נכה לכל החיים ותסבול עוד יותר. זה מה שאתה רוצה? כאילו אני. חחחח, ככה קורה פיצול אישיות. תלמדו. אולי בגלל זה חתכתי. כדי להעניש את עצמי. שזה עוד יותר מפגר.
אני חייב עזרה. וכרגע הגעתי למסקנה, למרות שאני ממש לא בטוח שאוכל להחזיק בה אפילו מחר כשאתעורר ואחשוב "וואי שוב רשמתי עולם שלם של פיגור. ועוד שיר! האהאהא", והמסקנה היא שהדבר הראשון שאני צריך לעשות כרגע הוא להשיג עזרה מקצועית של פסיכולוג. לעבוד למען זה, שהכסף יילך לשם. לא לתכנן שום דבר לעתיד כי אני גם ככה הולך לדאוג עד כדי מוות. לחשוב יותר מדי.
למה? כי אני בן 18 ועשיתי יותר מדי טעויות בחיים, והגרוע מכל: לא למדתי מהם.
זה מצחיק, אבל זאת הפעם הראשונה שאני מקטלג פוסט כ"אופטימי" בין שאר הדברים. אולי כי סוף סוף הורדתי את מסכת השירה. הפסקתי לרמוז והתחלתי לדבר. אולי.
נקווה שלא אצטרך לשחרר כאן יותר מדי קיטור. לעכשיו אני גם מקווה שהשריטות על היד שלי יעברו מהר ושאני לא אצטרך לחזור על המעשה המפגר הזה שוב.
בכל מקרה... אני מרגיש יותר טוב עכשיו.
לילה טוב.
| |
דפים:
| כינוי:
constantnines
בן: 36
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
