יש מעין מנהג מוזר כזה, של להתנהג למתגייסים החדשים לצה''ל כאל ההולכים לטווח.
במיוחד אם הם מתגייסים לתפקיד שדורש מהם הרבה השקעה וזמן פנוי. כלומר הזמן הפנוי שהיה לנו קודם בשפע, אם לא להיות בוטים ולומר שהיה ''יותר מידי''. והפך לפתע כה יקר וחסר ברגע שהתחלנו ללבוש ירוק על הגוף, משהו שנראה כמו חתול מת על הכתף והרבה סיכות ושטויות מברזל שלא היו מביישות ערס ממוצע.
אני לא יודעת מה אם אלה שכבר התגייסו, ומה עם אלה שבדרך לגיוס לצה''ל, אבל אני מרגישה כאילו כל העולם מספיד אותי בעודי בחיים. סליחה, התכוונתי בעודי באזרחות.
נכון שביום חמישי הקרוב אני מתגייסת לכוחות צה''ל, והולכת להיות בתפקיד שכמעט ויועד רק לי- הביצ'ית האולטימטיבית.
כלומר אחרי קורס (וטירונות) שבהם יצעקו עלי, יחנכו אותי, ידחפו אותי עם הפנים לבוץ, אני יהפוך להיות הכלבה שתמרר לכל הג'ובניקים את החיים, מהרגע הראשון בו רגלם תדרוך במסגרת צה''ל.
או בקיצור, אני הולכת להיות מכ''ית (מפקדת כיתה).
התפקיד הנ''ל דורש ממני הרבה השקעה ועבודה קשה, כלומר במילים אחרות, אני לא הולכת לראות הרבה מאוד את הבית, ואני הולכת לבלות עשרים וארבע שעות עם עוד הרבה בנות, אחת בתחת של השנייה.
אבל בנתיים, עוד לפני שהתייצבתי בבקו''ם, לפני שעליתי על ירוק והצטלמתי בעוד תמונה מזעזעת לחוגר, אני ממש מרגישה כאילו תכף קוראים עלי קדיש.
אמא שלי, מתרוצצת בשיגעון שאופייני רק לאמאות רוסיות, כדי לקנות את כל הדברים שאני צריכה לצבא, היא לא מפסיקה לקנות דברים ולרשום דברים שעוד צריך לקנות. המקרר כבר כ''כ מלא בפתקי תזכורת צהובים שדבוקים עליו, שאני אתפלא אם היא בכלל מתייחסת לכל התזכורות והדברים ההזויים שעולים ברוחה, שייתכן ויכולים להיות שימושיים לבת שלה בצבא.
העניין המצחיק בכל זה, שהיא מתעלמת לחלוטין ממה שאני מנסה להגיד לה, הכל נעשה סביבי אך בלעדי.
בנוסף יש את כל ה''סגירת מעגלים'', שכוללים להתפטר מהעבודה, לבקר חברים שבטח לא נראה בזמן הצבא, לסגור מנויים שונים וכו וכו... אם זה לא נותן הרגשה של סגירת מעגלים לפני המוות
אז בוא לא נשכח את כל העניין הזה של לקטול כל אפשרות לזוגיות, כי בסופו של דבר מה הטעם להתחיל משהו שלא אוכל להחזיק ממרחק.
כלומר נוצר מצב שבו אמא שלי מטריפה אותי בלחץ שלה, הסגירת מעגלים האלה עושים לי הרגשה של סוף העולם, והמחסור שלי בזוגיות משאיר אותי סתם ממורמרת ושוב מעניק לי דימוי של כלבה חסרת רגשות (יש לי רגשות, פשוט הם עמוק שלא מרגישים)
אבל הקש ששבר את גב הגמל (או בקיצור שרף לי כל פיוז אפשרי) היה כאשר אמי היקרה הציגה לי דרישה קצת יוצאת דופן. יותר נכון זה לא היה בגדר דרישה, זה היה בכיוון של בקשה בטון תוקפני.
''תסדרי את החדר טוב טוב ותכיני אותו לזה שלא תהיי בבית''.
אם קודם היינו בשלב של הקדיש, ההספדים, הרי הנה כבר שמת עלי מצבה והלכת לחפש לך בת חדשה.
אז למען הסר כל ספק:
אני חיה, ואין מה להספיד אותי.
אה כן, ואם בנתיים יש אפשרות למזער שיחות על צבא, אני אשמח מאוד.
תודה.
***
ולנושא אחר,
המקורבים לאישה מסרו לה מידע שעל פיו, ציטוטים או המלצות, או כל דבר דומה (המידע לא היה מובן עד הסוף) התפרסמו באתר של נענע.
ואני גיחכתי על הסיטואציה, בזמן שהפסקתי לעדכן, נענע נזכרו לגלות את הכישרון שלי שסמוי מהעין- לכתוב ערימה של שטויות ולהציג את זה בצורה מעניינת כ''כ עד ליצירת רושם שאני בן אדם מעניין בפני עצמו (אני לא, אני סתם דומה לאיזה מישהי מהטלווזיה).
אז נכנסתי לראות מה הולך פה, והנה תראו, תגובות על גבי תגובות.
ועל זה נאמר: ''איפה הייתם כל חיי?!?!?!''.
בכל מקרה, הנה פורסם עוד פוסט, אם תתנהגו יפה אולי תקבלו בשישי חוויות בקו''ם.
ועד אז:
משוחררים!