אישה טיפשה מטבח מיטה

אם יש המצאה שהייתי שמחה שהייתה נחסכת מההורים שלי זה סקייפ.

ההורים שלי, צעירים בנפשם, אך בכל זאת בראש מורם מתקשרים לחמישים עם השנים. יושבים מול הסקייפ עם הבירה שלהם, צועקים עם החברים שלהם שנמצאים בקצה השני של היבשת. העיקר שהם את הבירה שלהם לא שכחו.

לא נורא, סוגרים את הדלת, ומתאפקים.

''אישה בואי רגע''

''לא רוצה''

''בואי נו...''

''אמא, לא רוצה.''

בסוף באתי, עשיתי שלום וברחתי. זה מה שחסר לי, שהיא תשוויץ, בבת האהובה שלה ואני אבוא עם הפיגמה הורודה שלי ובלי חזייה. נו באמת.

אז מצאתי עבודה, אחרי שמצאתי את עצמי מתלבטת בין חברת תקשורת גדולה לבין חברת הייטק עשירה. החלטתי שהמצפון שלי חזק ממני ואני מעדיפה לוותר על המשכורת של חברת ההיטק בשביל לא להרגיש ''לא נעים'' כשאני אודיע להם בעוד חודשיים שאני עוזבת והם צריכים לחפש לי מחליפה.

ביטלתי כבר את כל הראיונות, הודעתי שמצאתי עבודה, וביום שני אני מתחילה לעבוד. חבל רק שהחברת תקשורת החליטה לדחות אותי למחזור הבא. ולתת לי קורס בעוד לא ידע כמה זמן.

בלי להיות מודעים הם פשוט דפקו אותי וסגרו בפני כל כך הרבה אפשרויות. הרגשתי כאילו אני עומדת באמצע מסדרון ארוך וכל הדלתות נטרקות בפני ברעש מחריש אוזניים.

ניסיתי לשכנע את עצמי ללכת לחברת ההייטק שמאוד רצתה אותי, אך פשוט לא יכולתי לוותר על העקרונות שלי ועל האנושיות שלי וויתרתי גם על זה.

כל הכבוד לצהל, הוא לא אמור היה לחנך אותי להיות קצינה לא אנושית בעליל? כנראה שזה לא קרה.

החלטתי שאני מורידה את עצמי מההתמודדות לכל החברות הרציניות והולכת לחפש בקטן. משהו שיכניס לי כסף ואני אוכל לעזוב בקלות.

אז אחרי שלא התקבלתי לזרה (כנראה כי בראיון לא הראתי התלהבות ופשן לעבודה בזרה בשכר מינימום). מצאתי את עצמי מועסקת בחנות גרביים! מבדר כמה שזה לא יהיה. ככה תיארתי לעצמי את חיי אחרי הצבא, מוקפת בזקנים, גרביים ותחתונים בעשרה שקלים.

אני מקווה שיש הנחת עובד, אני חובבת תחתונים עד מאוד.

אז בראשון הקרוב אני מתחילה לעבוד, צפו לחוויות משמימות, ולשכר מינימום מעליב.

מה שמחזיק אותי זה למלמל בלי סוף שזה זמני, זה רק לחודשיים, בעוד חודשיים אני וחבריקו האהוב נהיה ביחד בבאר שבע כשכל זה מאחורינו.

ואגב באר שבע.

התחלנו בחיפושי דירה. מצאתי את עצמי עובדת בעבודה משרדית כשאני הפקידה, הלקוחה, המנהלת והמתווכת. מקבלים על זה עמלה? משהו?

התקשרתי לעשרות אנשים, התגמשתי עם לוזים, שאלתי שאלות והכנתי רשימת מועמדים פוטנציאלים. אחרי שההורים שלי עשו לי סדנא ב''תחפשי איפה בעל הבית ינסה לדפוק אותך''. תיאמתי עם מספר דירות שנראות טוב, ואנחנו מוכנים ללכת לחפש דירה.

אני מרגישה בחלום, בבקשה שמישהו יעיר אותי.

מסתבר שאני כמעט בת 22, בזוגיות ארוכה ואהובה, מחפשת דירה בשביל שנינו, השתחררתי מהצבא, אפילו הייתי קצינה וכיום אני עוסקת באיפה אפשר לחסוך ואיפה להרוויח, ואיזה צלחות אני אקנה לבית שלי.

התבגרתי מסתבר.

בלבול. כעס. עייפות.

סוף שבוע. שבוע קשה. מאסטר  שף
ברקע.

התגעגעתי. לפטופ. שיחה. עוד אכזבה.

צריך לכתוב. קורות חיים. ספר. לחפש עבודה. אזרחות. לחץ. תקופה חדשה.

פרסומות. תיק לפטופ חדש. כרטיס אשראי חדש. שונאת לחכות לשליח.

פתחתי לעצמי את הבוהן. אנשים שמפזרים ברזלים בבסיס. מטומטמים. כואב.

טוב די, אני לא טובה בזה באמת. סתם ניסיתי לחקות ספר ממש מעצבן
שהתחלתי לקרוא והתייאשתי מהר. ''אלנבי'' של גידי טאוב. ולכל אוהבי הספר, תחסכו
ממני את התגובות. אני לא טובה בוויכוחים ספרותיים, זה סתם גורם לי להרגיש קטנה ולא
מבינה.

והרי כל האנשים בעולם רוצים להרגיש שהם הכי טובים בעולם. בהכל.

ולמה בכלל לבזבז שורות ומילים על השטות הזאת שמתיימרת להיות נורא ביקורתית
ומתחכמת.

אני כנראה בנוייה רק לספרים רדודים כמו ''נגמר העוף אבל גם הדג טעים''.
אין מה לעשות, יש לי חיבה נסתרת להומואים ולטיסות לחול.

הפסקה למריחת לק בציפורניים ולזיפזופ. אין מה לראות בטלווזיה. מתסכל.
ויס מתעקשים להריץ עוד ועוד סדרות לא מעניינות שנשחקו כמו קשיש שהספיק להקריח,
לאבד את כל שיניו ולגדל גיבנת של מרמור. ואם התיאור הזה לא מתאר בדיוק את מה שעבר
על הסדרה ''שני גברים וחצי'' מאז שהיא שודרה לראשונה אז אני לא יודעת כבר מה אפשר
להגיד על יצירת המופת הזו. יצירת מופת לא מופתית.

באמת. בשביל זה חזרתי הבייתה? בשביל להתבאס מזה שאין מה לראות
בטלווזיה ולהתנות אוהבים עם הלפטופ שלי והמזגן? טוב אולי זאת בכל זאת סיבה מוצדקת.
ובשביל מה בכלל קניתי מחשב נייד? כדי שחבריקו וההורים ישכנעו אותי שעדיף להשאיר
אותו בבית?

העיקר הזמנתי בEBAY תיק לפטופ יפה. שכנראה יעלה אבק כמו כל התיקים בחיי.

***

לאחרונה שמתי לב שאני מלאה במרמור, על הכל. על החום, על האנשים ברחוב,
על הצבא, על האזרחות שמלחיצה אותי. על זה שהעלו לי את המשכורת בצבא בדיוק כשאני
עומדת להשתחרר, על סלקום, על מירס, על ישראכרט. על ההורים שלי, על חברות שלי, על
אלה שהיו מתות להיות חברות שלי. על הציפורניים הנשברות שלי, על המשקל שלא יורד
מעצמו, על העין שאני מתעקשת לשכנע את עצמי שפתחו לי.

אני פשוט לא מבינה מאיפה זה בא לי. תמיד הייתי בן אדם חביב ואופטימי
כמו גור כלבים צעיר ושמח בחלקו. היום אני יותר דומה לרוטויילר בוגר וכועס, רוגז
ועצבני.

סליחה, יותר נכון, אני לא עצבנית. פשוט מעצבנים אותי.

האם אלו חיי הבוגרים שהכו בפני כמו רוח סערה?  או שאולי זה הצבא שצבע לי מהר את משקפי השמש
הורודות בשחור אפל?! אולי זה האנשים שבאו איתי באינטרקציה לאחרונה והראו לי את שיא
הרפש האנושי.

לא ברור.

מה שברור זה שאני צריכה למצוא שק איגרוף להרביץ לו. חבר גיי להתלונן
לו (כי את חבריקו החבר אף סטרייט בעולם לא יחליף) ואי בודד.

אולי זה ירגיע אותי.

אני מקווה שאחרי השחרור זה יעבור, ואם לא? נחיה ונשלים עם המרמור? עם
הקלקלות בכביש וחיוכים מזוייפים לחברה? לא כיף לי ככה. אני ילדה טובה ותמימה.
באמת.

כן, זה מה שאני- ילדה.

אז מה אם אני משתחררת אחרי שלוש שנים בצהל? אז מה אם כחצי מהשרות שלי
העברתי עם דרגות על הכתפיים ואחריות מייגעת? אז מה אם אני צריכה להתחיל לפרט את
קורות החיים שלי, ואני פשוט לא יודעת מה לכתוב או מאיפה לעזאזל מתחילים. אז מה אם
אני צריכה לשלם ביטוח לאומי, קופת חולים ושלל מיסי חרטא שיורידו לי את ערך המשכורת
אבל לא את שובי חשבון הטלפון שלי?

אז מה אם יש לי שלושה כרטיסי אשראי בארנק, תשלומים וכו?

אני ילדה. ואני לא מבינה למה אני כל כך אבודה, למה אני מבולבלת, מה
קשה לי ומה עובר עלי.

אני רוצה לשחק בחבל עם השכנים בשכונה, אני רוצה שאמא תכין לי סנדביץ
לבית ספר.

אני לא רוצה לחפש עבודה, דירה.

איך בכלל משלמים שכר דירה? זה בא בתשלומים? וארנונה? וחשמל?

ועדיין עושים סקס בשקט כדי שההורים לא ישמעו? או שאפשר קצת להרים את
הקול? ומה עם השכנים?

הילדה שבי צריכה להתבגר ולהתמודד. לפחות אני לא צריכה לעשות את זה
לבד. ככה אני מקווה.

שיהיה
לכם לילה טוב.

נ.ב כשאומרים ברדיו הגרמני ''ליידי גאגא'' זה נשמע כל כך יפה שפתאום בא
לי לשמוע שירים שלה.

בעודי מאזינה לצלילי הביטלס ומנסה לפזר מפני את כורי שנת הצהריים, אני שמה לב שתא הדואר האלקטרוני שלי התחדש בשני מכתבים חדשים מצה''ל.

אחרי שצהל שלח לי מאות מכתבי סרק, ונכנסתי אליהם בכל פעם חדש, הפעם זה לא היה סתם.

והתבשרתי שהנה, התקבלתי להיות מכי''ת (מפקדת כיתה) בבסיסי טירונות בארץ.

כך, שכל מתגייסי 08-10 יש מצב שעוד תפגשו את קטה המפקדת (לא כדאי לכם).

אז אני מאושרת עד הגג, כי רציתי את התפקיד הזה, למרות רבים שלא רוצים לראות אותי על מדי צהל, ולמרות הורי שרוצים לראות את הבת שלהם יותר מפעם בשבועיים.

אבל נו מילא, השרות שלי, והגיוון שאני כ''כ זקוקה לו. הם משהו שאני בחרתי לעצמי, ואין לי מה לעשות עם רצונם, או יותר נכון התנגדותם של אחרים.

אז אני מאושרת עד הגג.

סוף סוף משהו התחדש פה באווירה הזאת לאחרונה.

מה עוד חדש חוץ מזה?

הבית ספר ניגמר, כיתה י''ב הגיע לה לסופה, ונותרו רק שאריות של טקס ובגרויות.

כשהבגרות הכי קשה שדורשת הכי הרבה השקעה, היא ב-21 במאי, הבגרות בתקשורת המעשית שלי.

מה שאומר, שלאחרונה אני טוחנת חדרי עריכה כמו גדולה.

בייחוד אחרי העובדה שכמו תמיד, לקחתי על עצמי יותר מידי והפכתי לבימאית+עורכת במשרה מלאה.

אבל זה האופי שלי, להתחיל משהו ולהפוך אותו למושלם, גם אם זה דורש את מירב ההשקעה והעבודה.

חוץ מהלימודים והצבא (שסוף סוף הסתדר איתו משהו).

אוכל לספר לכם על בן זוג חדש בחיי, בחור נהדר ששונה ממני מאוד, אבל בהחלט עושה לי טוב על הלב.

חוץ ממקרים מרגיזים בהם עלי ללכת איתו ברחוב, ופשוט כל אחד עוצר להגיד לו שלום, בגלל שהוא מכיר את כל העולם ואחותו.

אבל מצד שני שחבר סלב זה משתלם, כי אז הוא מסדר עבודות במשרד פרסום, ומכיר לי אנשים שישמשו אותי בעתיד.

(הוא כ''כ מכיר את כולם, שאפילו את חברי באריאל הוא מכיר, שזה כבר קצת יותר מידי).

אבל בסה''כ הוא אחד הדברים היותר מוזרים ומיוחדים שקראו לי לאחרונה.

מי ידע שלצייר בולבול לבחור שיכור שישן, ולמרוח עליו ווזלין  יביא למה שיש בנינו עכשיו.

אז לכל הנואשות,

לכו לצייר בולבולים לבנים על הפנים.

האישה.