אישה טיפשה מטבח מיטה

לפעמים אני מרגישה כמו דמות נוירוטית מספר ארוך וחסר כל פואנטה. מה שלא מונע ממנו להיות משעשע במיוחד, לרוב על חשבוני.

כמו דמות בכל אלפי הרומנים התל-אביביים שאני כל כך אוהבת לקרוא אני בעיקר מחפשת את עצמי, מקווה שיהיה מישהו שימצא אותי ויתלהב מספיק כדי לעשות אותי למשהו או מישהו.

ובנתיים עד אז כואב לי הראש.

את סוף השבוע הקדשנו לחיפושי דירות, ראינו שש דירות והצלחתי להתבלבל 12 פעם, לשנות את דעתי 20 פעם, להתעצבן 15 פעם ולהיות מעצבנת פעם אחת ולתמיד.

מעבר לקושי לקבל החלטות של מה אנחנו אוהבים ועל מה אנחנו מוכנים לשלם, הייתה מסקנה אחת חד משמעית, מזל שאנחנו הולכים להיות סטודנטים בבאר שבע ולא בתא. איך חיים בכלל עם דירות וארנונה במחירים כפולים, תנאי קבלה לא הגיוניים ומגוון עבודות סטודנטים משפילות.

טוב זה בטח יהיה לי מספיק גם בבאר שבע, מי אמר שאני לא מוכנה לרדת לזנות תמורת שכר מינמום?!?!

מצאנו את עצמינו מבולבלים, מסתובבים בבאר שבע, מנסים להבין איפה נגמרות השכונות, ואיפה הן מתחילות. ולמה הם צריכים להיות כאלה מקוריים ולתת לשכונות אותיות? ד? ו החדשה? ו הישנה? מה הם רוצים שם?!?! הכל נראה אותו הדבר גם ככה, בתים ישנים ובעיקר דירות קומבינה מפוצלות. אז מה זה משנה אם זה שכונה ד' או שכונה ו'? או בכלל ג'? (ראיתם, אני כמעט בקיאה, רק אל תשאלו אותי מה קרוב למה, ומה עולה כמה, כי כבר הספקתי להתבלבל)

תופעה חדשה שהתגלתה, היא שהזקנו ביום אחד, והמבורגר בבלק הוא לא עוד המבורגר בבלק, זה ארנונה, בלי הנחה, מכופלת. למה כל כך יקר שם? כנראה שסטודנטים וצעירים באים לשם רק לעבוד, לא לאכול.

ואם כבר מדברים על עבודות ומשכורות.

היום התחלתי לעבוד, ואני לא מרוצה מהעניין. אני לא מרוצה אף פעם משום דבר בעצם. אז זה לא משנה, כי אין חדש תחת השמש (ובקניון שלנו אין שמש, יש רק קור כלבים, מחסור בחמצן בסיסי ומחסור חמור באור שמש)

השכר הוא שכר מינמום, אסור לי לדבר בפלאפון (הגיוני..), אסור לי גם לסמס (למרות שרוב החנות די משמימה במהלך היום). אסור לי לגעת בקופה, וגם אם אני מתכוונת לעבוד שם בשלושים השנה הקרובות, גם אז לא נוגעים בקופה.

מסתבר שזה חטא אם שמים את המדבקה של המחיר בצד ימין למעלה במקום בצד שמאל למעלה.

אסור לשבת, לאכול, לנשום, רק לחייך ולמכור גרביים. או תחתונים.

לא, אין חזיות, רק טופים. איזה מידה את צריכה גברת?

בנוסף האמא של בעל המקום שהיא בת קרוב ל200, חופר לי שם על חוויות הלקוחות שלה, השכנים שלה, וכל מי שלא נראה לה (ובנינו, אף אחד לא נראה לה). המוכרת האחרת שם ממורמרת (ובעיקר מכוערת) ובעלה של הזקנה מחמם את הכיסא היחיד בחמנות ושם סחורה שהלקוחות בזה הרגע רכשו בשקיות. אכן עבודה משמעותית.

בשעת צהריים הם הולכים (תודה לאל) ומגיע בעל המקום, שמתנהג כמו חייל צעיר וחפשן, שנעלם כל רגע מהחנות והולך לחפש את עצמו. אלוהים יודע איפה. העיקר שהוא לא זמין כשיש לקוחות ורק לו מותר לעשות עסקאות בקופה.

ואני כבר לא מדברת על כמות הלקוחות ההזויים, והחופרים שמגיעים.

למשל הייתה לנו ילדה, שלא התאפקה עד שאמא שלה תשלם על התחתונים, ובאמצע החנות, היא התיישבה על הרצפה, ומתחת לחצאית שלה, הורידה את תחתוניה ושמה את החדשים. כל זה ללא בושה וללא רחמים.

מעבר לאלמנט ההפתעה מהמפגש הצמוד עם אוכלוסיית ישראל הנהורה שמגיעה לחנות, אני מרגישה שנשרפו לי כמה תאי מוח אחרי שחוץ מלשרת לקוחות משועממים שנוברים בערמות של תחתונים וגרביים סידרתי אלפי פעמים את הסחורה שלא הייתה צריכה סידור באמת. הדבקתי תוויות של מחירים, והושפלתי כשהם לא היו במקום הנכון.

אכן קשה להוציא תואר בגרביים, מחר יהיה דוקטורט בתחתונים.

עד הפעם הבאה, בה אגבש תמונת מצב על הלקוח הישראלי.

אבקש ממכם לקוחות יקרים:

1. כשמוכרים לכם הרבה תחתונים במחיר מצחיק, לא צריך לרדת לתחתית הערמה בשביל לגלות שדווקא את התחתונים שנמצאים בראש הערימה אתם הכי אוהבים

2. כשמבקשים ממכם מחיר מופרז על מוצר, זה הגיוני לעשות פרצוף לא מרוצה ולחפש משהו טוב יותר, כשדוחפים לכם גרביים זולות, פשט תקחו ותסתמו.

3. אל תבקשו למדוד תחתונים, בחיאת, הייתם רוצים לקנות תחתונים שמישהו אחר מדד?

4. החמיאו למוכרות על הסדר המופתי במדבקות של המחירים, כן, הדבקנו אותם במיוחד שתראו את המותג, את המחיר הישן (איזה לארג'ים אנחנו שהורדנו שני שקלים מהמחיר), ושחס וחלילה לא תפספסו את המחיר המצחיק (שהוא כמובן לפני ההנחה).

5. אל תשאלו אותי כמה זה 15 אחוז הנחה, אני עוד לא עשיתי את התואר שלי וכמו שאתם רואים, שאר המוכרות בחנות גם לא יעשו.

6. וזה לא מזיק לחייך, גם כשחופרים לכם ודוחפים לכם מוצרים שאתם לא רוצים. הרי אתם סתם תתנהגו מגעיל ובסוף תקנו.

7. לעולם לא תדעו מה אמרה המוכרת עליכם אחרי שיצאתם, ואלוהים, כמה שהן אוהבות לרכל. אז היזהרו לנפשותיכם.

עד הפעם הבאה.

האישה.

בלבול. כעס. עייפות.

סוף שבוע. שבוע קשה. מאסטר  שף
ברקע.

התגעגעתי. לפטופ. שיחה. עוד אכזבה.

צריך לכתוב. קורות חיים. ספר. לחפש עבודה. אזרחות. לחץ. תקופה חדשה.

פרסומות. תיק לפטופ חדש. כרטיס אשראי חדש. שונאת לחכות לשליח.

פתחתי לעצמי את הבוהן. אנשים שמפזרים ברזלים בבסיס. מטומטמים. כואב.

טוב די, אני לא טובה בזה באמת. סתם ניסיתי לחקות ספר ממש מעצבן
שהתחלתי לקרוא והתייאשתי מהר. ''אלנבי'' של גידי טאוב. ולכל אוהבי הספר, תחסכו
ממני את התגובות. אני לא טובה בוויכוחים ספרותיים, זה סתם גורם לי להרגיש קטנה ולא
מבינה.

והרי כל האנשים בעולם רוצים להרגיש שהם הכי טובים בעולם. בהכל.

ולמה בכלל לבזבז שורות ומילים על השטות הזאת שמתיימרת להיות נורא ביקורתית
ומתחכמת.

אני כנראה בנוייה רק לספרים רדודים כמו ''נגמר העוף אבל גם הדג טעים''.
אין מה לעשות, יש לי חיבה נסתרת להומואים ולטיסות לחול.

הפסקה למריחת לק בציפורניים ולזיפזופ. אין מה לראות בטלווזיה. מתסכל.
ויס מתעקשים להריץ עוד ועוד סדרות לא מעניינות שנשחקו כמו קשיש שהספיק להקריח,
לאבד את כל שיניו ולגדל גיבנת של מרמור. ואם התיאור הזה לא מתאר בדיוק את מה שעבר
על הסדרה ''שני גברים וחצי'' מאז שהיא שודרה לראשונה אז אני לא יודעת כבר מה אפשר
להגיד על יצירת המופת הזו. יצירת מופת לא מופתית.

באמת. בשביל זה חזרתי הבייתה? בשביל להתבאס מזה שאין מה לראות
בטלווזיה ולהתנות אוהבים עם הלפטופ שלי והמזגן? טוב אולי זאת בכל זאת סיבה מוצדקת.
ובשביל מה בכלל קניתי מחשב נייד? כדי שחבריקו וההורים ישכנעו אותי שעדיף להשאיר
אותו בבית?

העיקר הזמנתי בEBAY תיק לפטופ יפה. שכנראה יעלה אבק כמו כל התיקים בחיי.

***

לאחרונה שמתי לב שאני מלאה במרמור, על הכל. על החום, על האנשים ברחוב,
על הצבא, על האזרחות שמלחיצה אותי. על זה שהעלו לי את המשכורת בצבא בדיוק כשאני
עומדת להשתחרר, על סלקום, על מירס, על ישראכרט. על ההורים שלי, על חברות שלי, על
אלה שהיו מתות להיות חברות שלי. על הציפורניים הנשברות שלי, על המשקל שלא יורד
מעצמו, על העין שאני מתעקשת לשכנע את עצמי שפתחו לי.

אני פשוט לא מבינה מאיפה זה בא לי. תמיד הייתי בן אדם חביב ואופטימי
כמו גור כלבים צעיר ושמח בחלקו. היום אני יותר דומה לרוטויילר בוגר וכועס, רוגז
ועצבני.

סליחה, יותר נכון, אני לא עצבנית. פשוט מעצבנים אותי.

האם אלו חיי הבוגרים שהכו בפני כמו רוח סערה?  או שאולי זה הצבא שצבע לי מהר את משקפי השמש
הורודות בשחור אפל?! אולי זה האנשים שבאו איתי באינטרקציה לאחרונה והראו לי את שיא
הרפש האנושי.

לא ברור.

מה שברור זה שאני צריכה למצוא שק איגרוף להרביץ לו. חבר גיי להתלונן
לו (כי את חבריקו החבר אף סטרייט בעולם לא יחליף) ואי בודד.

אולי זה ירגיע אותי.

אני מקווה שאחרי השחרור זה יעבור, ואם לא? נחיה ונשלים עם המרמור? עם
הקלקלות בכביש וחיוכים מזוייפים לחברה? לא כיף לי ככה. אני ילדה טובה ותמימה.
באמת.

כן, זה מה שאני- ילדה.

אז מה אם אני משתחררת אחרי שלוש שנים בצהל? אז מה אם כחצי מהשרות שלי
העברתי עם דרגות על הכתפיים ואחריות מייגעת? אז מה אם אני צריכה להתחיל לפרט את
קורות החיים שלי, ואני פשוט לא יודעת מה לכתוב או מאיפה לעזאזל מתחילים. אז מה אם
אני צריכה לשלם ביטוח לאומי, קופת חולים ושלל מיסי חרטא שיורידו לי את ערך המשכורת
אבל לא את שובי חשבון הטלפון שלי?

אז מה אם יש לי שלושה כרטיסי אשראי בארנק, תשלומים וכו?

אני ילדה. ואני לא מבינה למה אני כל כך אבודה, למה אני מבולבלת, מה
קשה לי ומה עובר עלי.

אני רוצה לשחק בחבל עם השכנים בשכונה, אני רוצה שאמא תכין לי סנדביץ
לבית ספר.

אני לא רוצה לחפש עבודה, דירה.

איך בכלל משלמים שכר דירה? זה בא בתשלומים? וארנונה? וחשמל?

ועדיין עושים סקס בשקט כדי שההורים לא ישמעו? או שאפשר קצת להרים את
הקול? ומה עם השכנים?

הילדה שבי צריכה להתבגר ולהתמודד. לפחות אני לא צריכה לעשות את זה
לבד. ככה אני מקווה.

שיהיה
לכם לילה טוב.

נ.ב כשאומרים ברדיו הגרמני ''ליידי גאגא'' זה נשמע כל כך יפה שפתאום בא
לי לשמוע שירים שלה.

עוד לא החלטתי מה קורה אצלי יותר מהר, מתחלפים בי הרגשות, המחשבות או נוצרות בראשי עוד ועוד מילים  שמתחברות לעוד ועוד סיפורים שבא לי לכתוב פה.

אני אוגרת רעיונות אין ספור, מחכה להגיע לכאן ולשפוך את הכל. את השמחה, את ההתרגשות, את המרמור, האכזבה והכעס.

ואז כשאני פה, אני לא יודעת ממה מתחילים,

האם מתחילים בפוסט אחד ארוך ומפרט על מקרה אחד ספציפי? ברוך השם יש לי מליון מקרים ספציפיים ביום.  או אחד שיאפיין את האופי הקופצני שלי ופשוט לפרט על הכל, עד שימאס לי לחשוב ולכתוב?

תמיד כשאני לוחצת על ''שמור'' אני מרגישה תחושה של פספוס, אני מרגישה שפספסתי ולא אמרתי חצי ממה שהיה לי להגיד, מרגישה שחצי שכחתי באמצע וחצי אפילו לא סיימתי לתאר וכבר קפצתי לשלב הבא.

אני כזאת, יום אחד אני אשתגע מכל המחשבות והמילים שרצות לי בראש, בן אדם אחד לא יכול להחיל כל כך הרבה מחשבות וסיפורים.

אז נתחיל באח הגדול.

כן, הדרמה כבר שכחה, כל המילים והסטאטוסים בטח כבר נכתבו, והיום שלושה ימים אחרי אף אחד לא זוכר במי ובמה מדובר.

אבל לי זה מפריע, הזכייה של ג'קי מפריעה לי. לא שיש לי חלילה משהו נגד הבחור, יש לי בעיקר משהו נגד כל אלא שהלכו והצביעו לו.

מה הם חשבו לעצמם כשהם שפכו עוד ועוד כספים על אסמסים? מה הם חשבו לעצמם? שהם מחזקים עמדה פוליטית? אמרה חשובה? למה הם הצביעו? לבידור? לליצן החצר שרקד ואמר שטויות על המסך?

זה מראה לי כמה במדינה של אידיוטים צריך להיות רדוד, מתמסכן (וסלחו לי שאני ממציאה מילים) ופשוט מבדר.

אז למה אנחנו מתאמצים? לומדים, עושים צבא, משקיעים, בונים קריירות ומשפחות? בואו כולנו נפרוס מבט מפגר על הפנים, נצייר חיוך אדום, אף ספוגי ושער צבעוני וקדימה נצא לדרך.

בטח ככה החברה תהיה יותר בצד שלנו, בטוח יותר מאשר היא תהיה אם נהיה שאפתניים, הישגיים ומצליחים.

ואם כבר מדברים על לימודים.

כל עניין השחרור הזה, ההשכלה הגבוהה הזו, הפסיכומטרי, ציוני הבגרות ותנאי הקבלה עושים לי חום.

נתחיל בזה שאומנם יש לי בגרות מלאה, אבל מסתבר שממוצע של 98 לא מספיק לשום דבר, וזה שהמורה ללשון לא אהבה אותי יש מחיר כבד שמתבטא  בעוד ישיבה על התחת ובעוד שעות של למידה שצריך להשקיע בפסיכומטרי כדי להצליח שם יותר.

תנאי הקבלה לא מקלים ואף אבסורדיים ביותר, מסתבר שאם אני רוצה ללמוד תקשורת באוניברסיטת ת''א אני צריכה את אותם הנתונים שצריך מהנדס אטום, פיזיקאי וכל איש מחשבים והייטק.

לא הבנתי איך פתאום כדי להיות עיתונאי, איש תקשורת, איש שיווק ופרסומאי אתה צריך מנת משכל של פיזיקאי.

אם היה לי את הסבלנות להשקיע בכיתה י''ב בבגרויות שלי ועכשיו בפסיכומטרי שלי כנראה היה לי גם את הסבלנות לעסוק בחקר המוח.

בנתיים אני מהומאניים המסכנים שמחפשים את עצמם, אז למה אתם מצפים עם התנאי קבלה המטופש הזה של ה730 בפסיכומטרי?

לא סיפרו לכם שאנשי התקשורת הם רדודים, דפוקים, מציצנים ומשועממים.

באמת...

ומכוני הפסיכומטרי לא מקלים עלי, מעבר ללמשכן את הבית על מנת לשלם על קורס טוב, להתחנן להטבות של חיילים משוחררים, אני צריכה גם לשמוע נזיפות בטלפון מהבחורה ההיא במכון ההוא של הפסיכומטרי.

אני מרגישה מאוימת מכל השיחות האלה, באמת ובתמים.

''אני מחייבת אותך ב500 ש''ח דמי הרשמה כשתעבירי לנו את הצ'ק הבנקאי נחזיר לך אותם''

''נו הלכת לבנק למשוך את הכסף של הפקדון? למה? מתי את הולכת? שבוע הבא? בטוח? באיזה יום?''

''נו משכת את הצ'ק? אז למה לא הפקדת אותו? מה פתאום, את לא מעבירה אותו אלינו, את צריכה להפקיד אותו''

''טוב נו את יכולה להביא אותו אלינו למשרדים, אבל רק כי אני עושה לך טובה אישית''

''לא, אנחנו לא עובדים בשישי, זאת אומרת אנחנו כן עובדים, אבל במתכונת מצומצמת אז לא תוכלי להשאיר את הצ'ק''

מה זה מתכונת מצומצמת לעזאזל? מנקה וכלב שמירה?

לא הבנתי, אתם רוצים שאני ארשם או אברח?

וכל זה מעביר אותי לנושא האחרון והחביב עליו רציתי לדבר, הסבלנות שלי לשיחות טלפון.

מילדה שניהלה את כלל חייה החברתיים בשיחות טלפון והודעות טקסט הפכתי לפקעת עצבים חסרת סבלנות.

כל השנת קבע הזאת עשתה לי רע, המירס הצהלי שרף לי כמה פיוזים במוח, והחיילי מילואים שלי רמסו בי כל טיפת סבלנות ואדיבות.

הפכתי למפלצת אנטי טלפונית, אפילו לדבר עם החבר אין לי תמיד את הסבלנות הנדרשת, שלא לדבר על אמא שלי שמטיפה לי מוסר שאני נחמדה מידי, נותנת מעצמי מידי וכל הצבא יורק עלי מלמעלה.

ביום שאני משתחררת אני סוגרת את שני הטלפונים הסלולאריים שאני נושאת על גופי יום יום (לא התבלבלתם, באמתי אמרתי ''שני'').

במחשבה שנייה אני אצטרך כן לדבר עם החבר, ואמא תשרוף אותי בחיים אם אני אגרום לה לטיפת דאגה (ואמאות רוסיות ברוך השם יכולות להכיל המון דאגה).

וצריך למצוא עבודה וללמוד וכאלה.

טוב אני מבטיחה להישאר עם אחד, במתכונת מצומצמת שפרושה ''יש לי טלפון נייד'' אבל הוא קבור עמוק עמוק בתיק עד שאני אמצא לנכון לדבר איתכם.

שכחתי שרציתי לדבר גם על הספר שאני מנסה לכתוב, על בתי חולים ועוד קצת מרמור צהלי.

אבל נו מילא, תמיד יישאר טעם של עוד.

אם לא אצלכם אז אצלי.