לפעמים אני מרגישה כמו דמות נוירוטית מספר ארוך וחסר כל פואנטה. מה שלא מונע ממנו להיות משעשע במיוחד, לרוב על חשבוני.
כמו דמות בכל אלפי הרומנים התל-אביביים שאני כל כך אוהבת לקרוא אני בעיקר מחפשת את עצמי, מקווה שיהיה מישהו שימצא אותי ויתלהב מספיק כדי לעשות אותי למשהו או מישהו.
ובנתיים עד אז כואב לי הראש.
את סוף השבוע הקדשנו לחיפושי דירות, ראינו שש דירות והצלחתי להתבלבל 12 פעם, לשנות את דעתי 20 פעם, להתעצבן 15 פעם ולהיות מעצבנת פעם אחת ולתמיד.
מעבר לקושי לקבל החלטות של מה אנחנו אוהבים ועל מה אנחנו מוכנים לשלם, הייתה מסקנה אחת חד משמעית, מזל שאנחנו הולכים להיות סטודנטים בבאר שבע ולא בתא. איך חיים בכלל עם דירות וארנונה במחירים כפולים, תנאי קבלה לא הגיוניים ומגוון עבודות סטודנטים משפילות.
טוב זה בטח יהיה לי מספיק גם בבאר שבע, מי אמר שאני לא מוכנה לרדת לזנות תמורת שכר מינמום?!?!
מצאנו את עצמינו מבולבלים, מסתובבים בבאר שבע, מנסים להבין איפה נגמרות השכונות, ואיפה הן מתחילות. ולמה הם צריכים להיות כאלה מקוריים ולתת לשכונות אותיות? ד? ו החדשה? ו הישנה? מה הם רוצים שם?!?! הכל נראה אותו הדבר גם ככה, בתים ישנים ובעיקר דירות קומבינה מפוצלות. אז מה זה משנה אם זה שכונה ד' או שכונה ו'? או בכלל ג'? (ראיתם, אני כמעט בקיאה, רק אל תשאלו אותי מה קרוב למה, ומה עולה כמה, כי כבר הספקתי להתבלבל)
תופעה חדשה שהתגלתה, היא שהזקנו ביום אחד, והמבורגר בבלק הוא לא עוד המבורגר בבלק, זה ארנונה, בלי הנחה, מכופלת. למה כל כך יקר שם? כנראה שסטודנטים וצעירים באים לשם רק לעבוד, לא לאכול.
ואם כבר מדברים על עבודות ומשכורות.
היום התחלתי לעבוד, ואני לא מרוצה מהעניין. אני לא מרוצה אף פעם משום דבר בעצם. אז זה לא משנה, כי אין חדש תחת השמש (ובקניון שלנו אין שמש, יש רק קור כלבים, מחסור בחמצן בסיסי ומחסור חמור באור שמש)
השכר הוא שכר מינמום, אסור לי לדבר בפלאפון (הגיוני..), אסור לי גם לסמס (למרות שרוב החנות די משמימה במהלך היום). אסור לי לגעת בקופה, וגם אם אני מתכוונת לעבוד שם בשלושים השנה הקרובות, גם אז לא נוגעים בקופה.
מסתבר שזה חטא אם שמים את המדבקה של המחיר בצד ימין למעלה במקום בצד שמאל למעלה.
אסור לשבת, לאכול, לנשום, רק לחייך ולמכור גרביים. או תחתונים.
לא, אין חזיות, רק טופים. איזה מידה את צריכה גברת?
בנוסף האמא של בעל המקום שהיא בת קרוב ל200, חופר לי שם על חוויות הלקוחות שלה, השכנים שלה, וכל מי שלא נראה לה (ובנינו, אף אחד לא נראה לה). המוכרת האחרת שם ממורמרת (ובעיקר מכוערת) ובעלה של הזקנה מחמם את הכיסא היחיד בחמנות ושם סחורה שהלקוחות בזה הרגע רכשו בשקיות. אכן עבודה משמעותית.
בשעת צהריים הם הולכים (תודה לאל) ומגיע בעל המקום, שמתנהג כמו חייל צעיר וחפשן, שנעלם כל רגע מהחנות והולך לחפש את עצמו. אלוהים יודע איפה. העיקר שהוא לא זמין כשיש לקוחות ורק לו מותר לעשות עסקאות בקופה.
ואני כבר לא מדברת על כמות הלקוחות ההזויים, והחופרים שמגיעים.
למשל הייתה לנו ילדה, שלא התאפקה עד שאמא שלה תשלם על התחתונים, ובאמצע החנות, היא התיישבה על הרצפה, ומתחת לחצאית שלה, הורידה את תחתוניה ושמה את החדשים. כל זה ללא בושה וללא רחמים.
מעבר לאלמנט ההפתעה מהמפגש הצמוד עם אוכלוסיית ישראל הנהורה שמגיעה לחנות, אני מרגישה שנשרפו לי כמה תאי מוח אחרי שחוץ מלשרת לקוחות משועממים שנוברים בערמות של תחתונים וגרביים סידרתי אלפי פעמים את הסחורה שלא הייתה צריכה סידור באמת. הדבקתי תוויות של מחירים, והושפלתי כשהם לא היו במקום הנכון.
אכן קשה להוציא תואר בגרביים, מחר יהיה דוקטורט בתחתונים.
עד הפעם הבאה, בה אגבש תמונת מצב על הלקוח הישראלי.
אבקש ממכם לקוחות יקרים:
1. כשמוכרים לכם הרבה תחתונים במחיר מצחיק, לא צריך לרדת לתחתית הערמה בשביל לגלות שדווקא את התחתונים שנמצאים בראש הערימה אתם הכי אוהבים
2. כשמבקשים ממכם מחיר מופרז על מוצר, זה הגיוני לעשות פרצוף לא מרוצה ולחפש משהו טוב יותר, כשדוחפים לכם גרביים זולות, פשט תקחו ותסתמו.
3. אל תבקשו למדוד תחתונים, בחיאת, הייתם רוצים לקנות תחתונים שמישהו אחר מדד?
4. החמיאו למוכרות על הסדר המופתי במדבקות של המחירים, כן, הדבקנו אותם במיוחד שתראו את המותג, את המחיר הישן (איזה לארג'ים אנחנו שהורדנו שני שקלים מהמחיר), ושחס וחלילה לא תפספסו את המחיר המצחיק (שהוא כמובן לפני ההנחה).
5. אל תשאלו אותי כמה זה 15 אחוז הנחה, אני עוד לא עשיתי את התואר שלי וכמו שאתם רואים, שאר המוכרות בחנות גם לא יעשו.
6. וזה לא מזיק לחייך, גם כשחופרים לכם ודוחפים לכם מוצרים שאתם לא רוצים. הרי אתם סתם תתנהגו מגעיל ובסוף תקנו.
7. לעולם לא תדעו מה אמרה המוכרת עליכם אחרי שיצאתם, ואלוהים, כמה שהן אוהבות לרכל. אז היזהרו לנפשותיכם.
עד הפעם הבאה.
האישה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
האישה
